בניין קזינו דה פריז בירושלים

לגור בבנין "קזינו דה פאריס" , מחנה יהודה 3, ירושלים.
תאור הבניין: בניין קזינו דה פריז נמצא בשוק  מחנה יהודה בירושלים.  זהו בנין בן ארבע קומות, שנבנה בתקופה המנדט הבריטי ( ע"י הבריטים)  בשלהי שנות העשרים.  לפי המסופר שימש הבניין כקזינו ולאחר מכן שימש כבית מלון ובו חצר גדולה אשר שימשה כרחבת ריקודים ובצמוד לה בית קפה,  אליו הגיעו אנשי האצולה הבריטית, הערבית והיהודית.  כדי לעלות לבנין יש להיכנס לשוק הגרוזיני מהכניסה ברח' מחנה יהודה .

משנת 1938 בקירוב הוסב הבנין לבית מגורים , ובכל הדירות גרו משפחות יהודיות.
 קזינו דה פריז היה הבניין הגבוה ביותר במחנה יהודה ( עד ליום שבו נבנה בצמוד אליו "בניין מוריה" הפונה גם לרח' יפו).  בצידי הבניין  היתה רחבה גדולה שאליה הגיעו  הפלחים מהכפרים הערביים, עם חמורים וגמלים, כשעליהם שקים עמוסי פירות וירקות למכור את מרכולתם. רק בהמשך השנים החלו לבנות את צריפי השוק.

בכניסה לבניין היה שער ברזל גדול מעוצב בתבליטים מיוחדים . בחדר המדרגות מעקה מעוטר בצורה יפה ומיוחדת. כילדה אני זוכרת שהיינו יושבים על המעקה וגולשים לאורכו.  המרצפות בחדר המדרגות מעוטרות בדוגמת שושנים בצבע אדום, ועל הקירות היו מצויירות תמונות. עם הזמן התקלף צבעם.
בין הקומה השלישית לרביעית ישנה חצר גדולה, רחבת הריקודים,  שבה המרצפות  מעוטרות בדוגמת שושנים בצבע אדום  והיוו כעין שטיח מרובע בחצר. (לאחרונה כל המרצפות בחצר כוסו  בסיד לבן ולא זכר ליופי שהיה. חבל מאוד).  מחצר הבניין נשקף השוק ביופיו עם מגוון החנויות, הדוכנים והאנשים שמגיעים לקניות.

דיירי הבניין:
סבתי ג'ויה וסבי שלמה ביבאס וילדיהם, והורי עליזה ויצחק מולכו וילדיהם,  גרו בקומה הרביעית בבניין הזה משנת 1939 בקירוב ועד לשנת 1977, במשך 38 שנה. 
יש לציין שסבתי וסבי הם ילידי ירושלים (1880) שגדלו בעיר העתיקה.

הדירה היתה מאד מרווחת לזמנים ההם: ארבעה חדרים, שתי מרפסות, שני מטבחים קטנים, שירותים, וחדר אמבטיה. 
הדירה היתה מאד גבוהה והמים לא  הגיעו לדוד-המים שהיה על הגג, ולכן היתה מותקנת על הגג משאבת מים. היינו צריכים מידי כמה ימים, לשאוב מים לשימוש המשפחה. עם השנים נפתרה הבעיה והגיעו מים באופן קבוע.

המשפחות שגרו בבנין היו משפחות ביבאס, מולכו, אלימלך, מזרחי, מאיר, עג'מי,  אביקסיס, משולם, בוטון ועוד.  בכניסה לבנין היה האדון דלרוזה שהיתה לו  "חנות" בה מכר ביצים, ולכן ראינו בו כחלק מדיירי הבנין.
במשך שנים רבות נשארו אותם הדיירים לגור בבנין קזינו דה פריז, כך שהיה קשר הדוק וחברי  בין חלק מהמשפחות, וכמובן קשר בין הילדים. בימי שמחות היו המשפחות נרתמות לעזור אחת לשנייה בהכנת מאכלים, עוגות וכד'. כשהיה חסר משהו בבית הרגישו חופשי להעזר אחת בשניה.

זיכרונות מהחצר הגדולה בבנין:  חצר הבניין היתה מקום המפגש של דיירי הבניין. שם נפגשו  האמהות שלנו לכוס קפה של אחר הצהריים ולשיחת נשים.
בחצר שיחקנו אנו הילדים בכל מיני משחקים כמו - קפיצה בחבל, קלאס, משחקים מקופסאות של סיגריות,  עג'ויים (גלעינים של מישמשים), גולות, חמש אבנים, תופסת צבעים. העפנו עפיפונים,  אספנו ניירות עטיפה מוזהבים שעטפו סוכריות וממתקים והיינו שמים אותם בין דפי המחברת ומחליקים אותם עם הבוהן. אספנו פרסים - אלו היו תמונות קטנות של בובות, מלאכים, פרפרים וכד' והיינו עושים "החלפות" אחד עם השני.
 בחופשת הקיץ זה היה המקום שאנו הילדים בילינו בו שעות רבות בפעילויות ומשחקים שהמצאנו. זאת הייתה הקייטנה שלנו, של אותה התקופה.

חוויה מיוחדת שאני זוכרת מהחצר היא "חידוש השמיכות והמזרונים".
לפני חג הפסח, מידי כמה שנים, היו מזמינים את ה-מנג'ד (מנפץ הכותנה/מחדש השמיכות), שהיה פורם את המזרונים והשמיכות, ועם מתקן דמוי קשת ומחבט מעץ היה מקפיץ את צמר הגפן של  השמיכות, וכך חידש אותם.  בסיום היה תופר בד חדש לשמיכה ולמזרון.
אני זוכרת כילדים שהיינו עומדים לידו ורואים כיצד עושה הוא את עבודתו, חלקי צמר הגפן היו מתפזרים בחצר ואנו היינו אוספים אותם, והיינו מתבוננים כיצד הוא תופר את השמיכה החדשה בסיום עבודתו.

המרפסת של ביתי הגבוהה ביותר בבניין: היה מאד נוח לגור ב"תוך" השוק. אני זוכרת שהיינו יורדים במדרגות מהקומה הרביעית, מספר פעמים ביום לקניות בשוק. חסר משהו בבית - אין בעיה, יורדים וקונים. הכל בהישג יד:  הדוכנים והחנויות עם הפירות והירקות,  העוגיות, הבשר,  התבלינים, ובסמוך לביתנו היתה "החנות הגדולה" של  ג'קו עם מגוון הגבינות הזיתים והקטניות, המאפיה בשוק העיראקי שמכינה "אש-תנור" טרי וחם.
בקרבת הבית  היתה גם המאפיה שאליה היינו מביאים את סיר החמין שאמא הכינה
לשבת - מביאים ביום שישי בצהרים וביום שבת בבוקר לוקחים מהתנור לארוחת שבת.

קניות מהמכולת היינו עושים גם דרך המרפסת: סל קשור לחבל היה מוכן תמיד לשעת הצורך. מורידים את הסל מהמרפסת עד למטה למדרכה. אחד מבני המשפחה, שהיה בדרכו לעיסוקיו, התבקש לערוך מספר קניות מהמכולת. שם את הקניות בסל - ואנו משכנו את החבל לכיוון מרפסת הבית.

גג הבית: אהבתי לעלות לגג ממנו נשקף השוק מכל צדדיו, ונוף פנורמי למרחקים.
 זכור לי בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר הערבים היו מפגיזים לכיוון ירושלים, היתה סבתא שלי, ג'ויה, עולה, מתוך הבית, במדרגות שהובילו לגג שהיה מאד גבוה, לראות מהיכן הערבים מפגיזים את ירושלים. היא היתה אישה אמיצה. לאחר מכן  היתה יורדת מהגג ומבשרת ליושבי הבית מה המצב.

בתקופת הבריטים, כאשר היה עוצר בירושלים, המשוריינים הבריטים היו מפטרלים לאורך רחוב מחנה יהודה הסמוך לבית. הרחוב היה שומם והאווירה מתוחה.  אני זוכרת כילדה שתמיד רצינו לראותם, והיינו מציצים דרך פינת החלון לכיוון הרחוב.

השוק המתעורר: השעון המעורר שלנו היה המיית המשאיות שהגיעו עם שחר לפרוק את הסחורה. השוק היה מתעורר לחיים. הרעשים של הסוחרים, המשאיות, קהל הקונים היו חלק מחיינו. הרעש לא הפריע - התרגלנו שזה חלק מה"מוסיקה", שמלווה אותנו יום יום.
עם ערב, בסמטאות השוק הונחו פירות וירקות שלא רצו בהם, חלקם היה מפוזר על הרצפה, וזה אילץ אותנו לשים לב על מה דורכים - לא להחליק מאיזו עגבניה..... עד שהגיעו עובדי הניקיון.
יום שישי היה אהוב עלי במיוחד  - כי לקראת שבת שטפו היטב את כל השוק - הכל היה נקי, שקט ואווירת השבת הורגשה סביב.

סיום: זמן עבר, דברים השתנו, הכל יותר גדול, משוכלל, מהיר ונוח וגם יותר מנוכר
יש בליבי געגועים לנוסטלגיה. לאווירת השכנות הטובה, לקשר שהיה בין אדם לחברו ולאווירה של הביחד.