|
תמונה ראשונה.
נולדתי בשכונת יגיע כפיים בירושלים למשפחה ספרדית, בת לדור השנים עשר בירושלים ולבית שלב ליבו היה המטבח של אימא. מטבח בטעם של פעם, אם אפשר לקרוא לזה בכלל מטבח. כולו מטר על מטר, שניים וחצי ארונות, חתיכת שיש קטן, ארבע פתיליות מסוג "אידיאל" שאימא הייתה ממלאת אותן בנפט ועם גפרור שמהידיים שלה תמיד היה רטוב עד שנדלק.
אימא הייתה מניחה על הפתיליות קערות "זינגו" לבנות, עם פס כחול ששימשו, הן ככלי לבישול והן ככלי אוכל. ומה לא התבשל שם? על "פאולה" שמעתם פעם? ( שזה שעועית ירוקה ) ו"בזיליה" טעמתם? אורז ו"אווז" ( שזה שעועית לבנה במיץ עגבניות ) ו"פיג'ולה" ( שזה עוגיות מטוגנות ומתוקות ) ובוקיצ'ות ועוד ועוד.
במטבח הזה אכלנו, ריכלנו, התרחצנו בכל יום חמישי בערב לכבוד שבת. סרגנו ויצאנו עם ריחות, טעמים והמון זכרונות נעימים.
תמונה שניה
היום מתהדרות מסעדות ירושלמיות רבות בשמות של פעם המעוררים בנו נוסטלגיה לימי ילדותינו. "אימא" "המשפחה" "הפתילייה" ועוד רבות המנסות לשחזר טעמים רחוקים של אוכל ביתי.
כל סועד שנכנס לשם, יותר משהוא רוצה לאכול, הוא מנסה לשחזר אץ טעמי המטבח של אימא שלו ונזכר ומתגעגע לסעודות המשפחתיות סביב שולחן השבת. היום אפשר למצוא ים של עשבי תבול, תבלינים וכל מה שחשקה נפשנו, מה שלא היה פעם. אבל עוד לא מצאתי בשלן או שף אחד שיכול לשחזר את הרוטב והתבשיל כמו של אימא שלי.
תמונה שלישית.
הסייד אצלנו בשכונה היה בא לסייד אצלנו רק בתנאי שאימא תכין לו את המאכלים האהובים עליו. הוא היה קובע עם אימא יום מראש לפני שהיה מתחיל בעבודת הסיוד לקראת החגים, מה היא תבשל לו. ומי יכול לסרב לו בערב פסח. חס וחלילה יכול לברוח הממזר. ואימא שהייתה רוצה שיסיים את העבודה מהר הייתה אומרת לסייד "יא אברם, דיספוס דה פורים, פלטיקוס. יעני – משלוח מנות אחרי הפסח. זאת אומרת תגמור כבר את העבודה לפני שיעבור גם הפסח. הוא היה מרגיע אותה ואומר בחיוך שכבש אותה "ומה נאכל מחר? גברת דלרוזה. כך היה עובד לאט לאט כדי לזכות במטעמיה של אימא.
תמונה רביעית.
התופעה הזאת של ניצול כשרונה הגסטרונומי של אימא לא פסחה על תופרות הבית הידועות שהייתה אימא מזמינה פעמיים בשנה. חורף וקיץ כדי שתתפורנה לכל בני הבית את ה"גרדרובה" לעונה.
הן היו מעמידות את כל הבית על הרגליים ומי יעז לפצות פה. הן קבעו והחליטו, איזה עוגות אימא תאפה עבורן, מה המאכלים שעל אימא להכין להם כל יום.
"המטדרות" האלה, כך קראה להן אימא, כי הן העדיפו לתפור בבתים שבהם הצטיינה עקרת הבית בבישול. הן נהגו לאכול אצלנו בבית ואת הנותר היו נוהגות לקחת לילדיהן הבייתה. הרי להן אין זמן לבשל, הן תופרות לא?
ומשום מה הן אהבו "למשוך" את העבודה אצלנו בבית ויש אומרים כי בכך זכו לטעום עוד ועוד ממטעמיה של אימא.
|