|
פסח 2020 - הייתי חייב לשלוח אחד לשבת כדי להרגיע.
אמא מסדרת את השולחן, כל הכיסאות במרחק של שתי מטר אחד מהשני, שניים מתיישבים במטבח, אבא עושה סיבוב בעיר אין בית כנסת כרגע, רק שלא יביא מחלות איתו.
את כוס אליהו הנביא הסירו מהשולחן, השנה מסרבים לתת לו להכנס, אין סיכוי שהוא יגיע עם מסיכה והחשש והדאגה שהוא מסתובב מבית לבית, רק מגביר את הפחד מהוירוס.
"הלחמא עניה" זה המצה היקרה שלא הייתה לנו אפשרות לקנות אותה והיינו צריכים לצאת למבצעים בלילות לכל מיני מאפיות רחוקות.
הילדה הקטנה עולה על הכיסא ושואלת מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות,? וכולם ביחד בצעקות, "די מספיק תפסקי לשאול שאלות", רק הסבא הזקן שאין לו בבית ילדים קטנים ולא מכיר את הסבל, עונה: "שבכל הלילות אנו יושבים ובין מסובין הלילה הזה כולנו מרוחקים".
הדלת נעולה וכל דאכפין לא יתה ויאכל, אלה ישאר בחוץ.
את האיפיקומן כבר לא נעים לגנוב, א. זה פשוט לא הזמן.
ב. המצב על הפנים וגם אף אחד לא יקנה להם מתנה.
כשמגיעים לארבעת הבנים אבא יגיד:
"חכם זה שנשאר בבית ולא יצא להדביק"
"רשע זה שהובחן כחולה ועדין יצא והדביק"
"תם זה אחד שלא מבין למה לא לוחצים ידיים"
"ושאינו יודע לשאול זה שמחלק תשובות בשפע".
הגיע זמן הארוחה כולם מורידים מסכות, רוחצים ידיים לפני שנוטלים אותם.
אבא עושה קידוש לא מעביר את הכוס כולם סומכים עליו ואומרים אמן.
לאף אחד באמת אין תאבון גדול לאכול, אבל חייבים, כי אמא ואבא עמדו שעות בתור לקניות אצל יוחננוף.
השנה מאד מומלץ לדבר על יציאת מצרים והמכות שהיו שם, כי זה יכול להרגיע מהמכות שלנו היום.
חד גדיא כבר לא מצחיק, כולם הולכים לישון, עדיין בחוץ שומעים את השוטר צועק ברמקול: "אני מת ברעב שמישהוא יזמין אותי לארוחה".
הערה: נכתב ביום חמישי נשבע באמא שלי
|