ערבות הדדית אמיתית של פעם

בימים אלה, ימי הקורונה, יש לנו זמן לעשות חשבון נפש. רבים מאיתנו שואלים מה יהיה, כצד יעשו את הפסח ומה יהיה אחרי הפסח.  

עכשיו בשעה שכולנו מכונסים בבית מחוסרי תעסוקה מחכים מתי כבר נחזור לשגרה. מחפשים קומבינות. מתעסקים באינטרנט איך אפשר להסתדר ואיזה משרד ממשלתי יעזור לאזרח הפשוט שומעים את כל ההבטחות, כל הדיונים וכל הוועדות, אבל מה יוצא מכל זה 'נאדה' (כלום ) וואלה הכל כאלאם פאדי ( רק דיבורים) עזרה אמיתית אין.
 

נזכרתי בסיפור על אנשים של פעם שהיו עושים חסד של אמת. חסד אמיתי איש לרעהו. ולא בוועדות הכנסת ולא ברומו של עולם, אלא בשוק מקום בו חייתי שנים רבות.

כילדים בחופשת פסח היינו חייבים ומחויבים לעזור להורים ולאבי המנוח שלמה מיכה ז׳ל הייתה בסטה של בננות בשוק. ואנחנו כילדים היינו צריכים לסייע בהחזרת הארגזים הריקים שהיו עשויים מעץ לבורסה ( מחסני השוק ) שהייתה אז ברחוב השקמה טרם העברתה לגבעת שאול. וכשנתבקשנו לא התביישנו גם לקחת את האשפה בעגלות עץ לשכונת אבו בסל שם הייה מאגר אשפה עירוני.

חבריו של אבי מאותה התקופה, היו אנשים טובים חסונים שנלחמו שבנו את המדינה, מה שקוראים 'מלח הארץ' הם נהגו להפגש אחר הצהריים על המדרכה מול הבסטה. לקפה וסיגריה ושיחת חולין.

ערב פסח אחד, השוק הייה הומה אדם צריך לזכור שאז לא היו מרכולים. שוק מחנה יהודה היה מרכז החיים ולב ליבה של ירושלים.

לפתע נשמעו צעקות קורעות לב של אשה קשת יום, אלמנה אם לשמונה ילדים שהתייפחה על מר גורלה. גנבו לה את הארנק עם כל הכסף שהכינה לקניות החג. וואי וואי הרגשתי שזהו סוף עולמה.

חבר טוב של אבי שהיה עם יתר החברים קראו לו אבו יעוב הוא יעקב לוי, האבא של רמי לוי שהייה אבדאי של השוק. כשראה שהיא בוכה ניגש אליה ואמר לה בערבית אל תבכי יהיה בסדר שבי פה.

אבו יעוב לקח מהבסטה של אבא שלי צלחת אלומניום שהיתה משמשת את הלקוחות להעמיס סחורה והיו מניחים אותה על המשקל.

ועבר בן בעלי הבסטות בשוק תוך שהוא קורא: עזרה לאלמנה, עזרה לאלמנה.

וכעבור כחצי שעה, חזר עם הצלחת מלאה בשטרות ומטבעות. הגיש לה את הצלחת ואמר לה: חג שמח ויש אלוהים. הגברת הסתכלה על הצלחת מחתה את הדמעות ואמרה לו אבו יעוב יש פה הרבה יותר ממה שגנבו לי. ענה אללה יהניקי. (תהני ממה שאלוהים שלח לך )