|
מעשה שהיה כך היה:
באחד הכפרים חי לו זוג פלחים ולו שתי בנות. לימים נישאו הבנות והלכו להן על פי הנוהג, כל אחת אל בית בעלה. השנים חולפות ואת הפלחית הזקנה תוקפים געגועים לבנותיה. היא פנתה לבעלה וביקשה ממנו שילך לראות "כיף חאלה'ן אל בנאת", כלומר: מה שלום הבנות.
לאחר שהפצירה בבעלה זמן רב, הוא קם באחד הימים השכם בבוקר, והיא הכינה לו את "הזווידה", הצידה לדרך – פיתות טריות, לבנה, שמן וזעתר. הוא עלה על חמורו ויצא לבקר את שתי בנותיו. הפלחית נפרדה ממנו לשלום ועקבה אחריו עד אשר נעלם מעיניה. הפלח עלה הרים וירד בקעות עד אשר הגיע לכפר של בתו הראשונה. יוצאת הבת לקבל את האב, מחבקת אותו בשמחה: אהלן, יא באבא (שלום, אבי).
אהלן יא בנתי (שלום, בתי).
היא מזמינה אותו להכנס לאוהל, מכינה לו כרה, לבנה, חומוס, מים זכים מהמעין והוא אוכל בניחותא והם משוחחים ביניהם.
שואל האב הזקן למעשי בעלה והיא משיבה: בעלי, יא באבא, פלאח. כל השנה סקלנו את האדמה, חרשנו אותה, זרענו ועתה אנו זקוקים לרחמי שמיים, לגשם. אם חס וחלילה השבוע לא ירד גשם, רחאת עלינה. כל עמלנו ירד לטמיון ולא יהיה לנו מה לאכול. לכן יא באבא, תתפלל שהשבוע ירד גשם.
הבטיח האב לבתו שיתפלל בעבורה, נפרד ממנה לשלום ושם פעמיו אל הכפר של בתו השנייה.
שוב עלה הרים, ירד בקעות עד אשר הגיע אל בתו השנייה. גם היא קיבלה את פניו בברכת " אהלן, יא באבא", והכינה לו ארוחה כיד המלך. אז התעניין האב במעשי בעלה.
"בעלי", ענתה הבתֿפאחם (פחמי). "כל השנה כרתנו עצים, חתכנו אותם מעל הענפים, ועתה הנחנו אותם להתייבש בשמש. עכשיו יא באבא, אנו זקוקים לשבוע של שמש כדי שהעצים יתייבשו ונוכל להכין פחמים. אם חס וחלילה ירד גשם השבוע, ראחת עלינא: כל עמלנו ירד לטמיון ונמות ברעב. לכן, יא באבא, תתפלל שהשבוע לא ירד גשם". הבטיח האב גם לבת השנייה שיתפלל עבורה. הוא עלה על חמורו ונפרד מבתו האהובה, כדי לשוב אל אשתו ובלבו מתרוצצות שתי התפילות בעת ובעונה אחת.
בכל בוקר היתה הפלחית הזקנה יוצאת אל קצה הכפר ומתבוננת בציפייה לרגע בו ישוב בעלה. לאחר שבעה ימי צפייה מורטת עצבים רואה היא מרחוק את בעלה בקצה האופק ואינה יכולה להתאפק מלצעוק אליו: "כיף חאלהן, אל בנאת?" כלומר, מה שלום הבנות?
והוא משיב לה במשפט קצר אחד האומר הכול: "אין שתאת יא מרה אבכי, ואין מה שתאת יא מרה אבכי" כלומר: אם ירד גשם, הו אשה בכי, ואם לא ירד גשם הו אשה בכי. משפט המסכם את הסיפור בפתגם.
ונוהג המספר עם סיום סיפורו להביא את מוסר ההשכל הנובע מן הסיפור" "השטארה ( החוכמה ) לדעת במצבים כאלה ללכת בין טיפות הגשם".
מתוך "מעשה האדמה ושני השכנים" מאת: יהודה עצבה, בהוצאת אקדמון.
|