|
כשהיה ג'רח נער הלך עם הכבשים של השיח עבדללה לגבעות, חיפש מחסה ולא מצא. לקח פטיש וחצב מערה, פגע במים והוצפה המערה. כמעט טבע. כיוון שכך חפר ברכה לרוקן את המערה. כיוון שהתמלאה הברכה בנה טרסות ונטע בוסתן. והמעיין היה מתמלא ומתרוקן בפעימות. בא שכן ואמר: המעיין שלי, ורצה לגרש את הרועה.
ענה לו: המים והאדמה והעצים שייכים לבוראם, יתהלל שמו הגדול. כל מה ששייך לאדם הוא עמלו, בנה לך בוסתן ונחלוק במים. בנה בוסתן וחלקו במים. ראה כי טוב ובנה בית. ראו שכניהם כי טוב, באו ובנו גם הם בוסתנים ובתים. היו שולחים את המים בתעלות, פעם לכאן ופעם לכאן, והמים הספיקו לכולם.
באו גובי המיסים וראו כפר שלא הכירו. כינסו את כולם אצל המעיין ושאלו לשם הכפר, ענו להם שאין לו שם. אמרו גובי המיסים: כל דבר בעולם יש לו שם, וכל דבר בעל שם משלם מיסים לסולטן. הכריזו כי שם הכפר 'תפארת הסולטן'. באותו הרגע הפסיק המעיין לנבוע. נבהלו גובי המיסים ואמרו: בחרו אתם שם. אמרו האנשים שמות הרבה, ולא שב המעיין לנבוע.
אמר הנער: שם הכפר כשם המעיין, ונתמלאה הברכה. שאלו גובי המיסים לשם המעיין. ענו להם האנשים כי אין לו שם. הכריזו גובי המיסים כי שם המעיין ברכות קושטא, ויבש המעיין. נבהלו ואמרו: בחרו אתם שם.
ניסו האנשים שמות הרבה ולא שב המעיין לנבוע. אמר השכן ההוא: שם המעיין כשם חוצבו. קרא שמו 'עין הרועה' הצעיר', ונתמלאה הברכה. הלכו גובי המיסים והכפר קיבל שם. ומאז ועד היום, כל רועה צעיר שמגיע למעיין להשקות את צאנו, חוסה בצל הבוסתן חושב שהמעיין נקרא כך לכבודו, ושומר על המעיין ומטפחו.
הסיפור נשלח על ידי: אמיר חרש ושובץ באתר במוצש"ק, כ', שבט, תשס"ט. 14.2.09.
הערה: כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.
|