|
היה היה בכפר אחד ווזיר רשע, הווזיר הזה היה יועצו של המלך. יום אחד הלך הווזיר אל המלך ולחש על אוזנו כי אין צורך יותר בזקנים. הללו כבר עשו את שלהם וכיום הם רק גורמים להוצאות מיותרות על הקופה המדולדלת בלאו הכי ולכן, מציע הווזיר למלך לגרש את הזקנים מתחומי אותו הכפר. תחילה היסס המלך לקבל עצתו של הווזיר, אך לאט לאט הצליח הווזיר בדרכי נועם לשכנע את המלך, כי אך טובה תצמח לו מכך. יתרה מזאת הוסיף הווזיר, ברגע שלא יהיו יותר זקנים בכפר יהיה זה כפר לדוגמה שכן, ידוע כי החכמה אצל הזקנים וכשהם לא יהיו תוכל לעשות כאוות נפשך בתושבי הכפר.
לבסוף קיבל המלך את עצת הווזיר הרשע ומיד יצאה גזירת המלך לגרש תוך שלושה ימים את הזקנים מן הכפר, ומי שייתפש ובביתו זקן. אחת דתו - להיתלות עד צאת נשמתו בכיכר המרכזית.
פחד גדול נפל על תושבי הכפר. בלית ברירה מפחד המלך ובשל העובדה כי מאחורי גזירה זו הווזיר האכזר שידיו מגואלות בדם רב, נפלה אימה על כולם ובצער רב ובכי תמרורים ליוו בני הכפר את אבותיהם וזקניהם אל מחוץ לגבולות הכפר תוך הבטחה שיגיעו ימים טובים יותר והם ישובו לביתם.
נשאיר אפוא את סיפור סבלם של הזקנים ונגיע לבית הבודד היחידי בו חי צעיר עלום שם שאהב את אביו זקנו אהבה עזה. למרות שאימת מוות מילאה אותו בשל גזירת המלך, קיבל את עצת זקנו להחביאו בביתו.
'וללה שאטר --עפריט' ( פיקח, זריז ) נשמעו מלמוליהם של הזקנים שהקשיבו לסיפור. חכם, ילד טוב.
עברו שלשה ימים, המשיך אבא עדי בסיפורו, עברו שלושה ימים והווזיר האכזר רצה לדעת אם נתמלאה גזירת המלך במלואה. מיד יצא קול קורא לכל תושבי הכפר להתאסף למחרת היום בכיכר המרכזית, " כול ואחד ומנג'לו באידו" כל אחד ומגלו בידו, איש בל יעדר - סיים הכרוז את פקודת המלך באזהרה.
בבוקר למחרת היום, ישב המלך והווזיר האכזר במרפסת המשקיפה אל הכיכר המרכזית, אל המון הפלחים שמילאו את הכיכר. כל אחד נשא עמו את מגלו בידו. 'מעניין אם מישהו מחביא זקן בביתו', חשב לנפשו הווזיר האכזר.
לפתע קם הווזיר ודממת מוות מילאה את הכיכר. " האם כולכם שלחתם את הזקנים מחוץ לכפר ? שאל הווזיר.
כן- נשמעה שאגת ההמון פה אחד. תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים.
אם כן - פנה הווזיר אל ההמון - הוציאו את המגלים והתחילו לקצור.
מבוכה כללית קמה בקרב ההמון. מה לקצור? איך לקצור? שהרי דבר אינו צומח בכיכר המרכזית, לא חיטה ולא שעורה, לא זעתר לא חשיש ואפילו עשב פשוט, איש לא הבין את פקודת הווזיר.
" לקצור, לקצור" מילא הד קולו של הווזיר האכזר את הכיכר. בלית ברירה החלו רבים מניפים את המגלים וקוצרים בחלל האוויר משל חיטה הם קוצרים, או כל צמח אחר.
"לקצור!, לקצור" הלכה הפקודה ונשנתה, והכל החלו קוצרים במלוא הקצב, קוצרים וקוצרים. עתה הביט הווזיר אל המלך בחיוך שאמר הכל, הנה הם, בידיך, כחומר ביד היוצר.
המלך הביט בהמון ואם לומר את האמת התגנבה נימה של הנאה לראשו שאם כך פני הדברים, לעולם יוכל לשלוט בהם, אולי יש ממש בעצת הווזיר.
כך המשיך ההמון לקצור ללא ליאות, שעה שעתיים ושלוש וחום השמש הקופחת לא עצר בעדם, פקודתו של הווזיר הכתה בהם ללא רחם, והם קצרו עד שקיעת השמש.
מחר יום חדש, ושוב " כל אחד ומגלו בידו". חזר ופקד הווזיר האכזר.
עייף עד מוות הגיע הצעיר שלנו אל ביתו ומיד נפל על המיטה מרוב עייפות.
מה קרה? שאל הזקן.
אל תשאל, השיב הצעיר, חיינו מרים וקשים עתה.
מה קרה? חזר ושאל הזקן.
הווזיר האכזר העמיד אותנו בכיכר המרכזית וציווה עלינו לקצור וככה קצרנו כל היום ללא ליאות.
יא אבני, הרי קוצרים אנו מלידה ויום אחד כבר מתיש אותך? הרי ימי הקציר תמיד היו לנו ימי חג ושמחה.
" אבל סבא זעק הצעיר, קצרנו באוויר! הביאו אותנו לרחבת הארמון, דבר אינו צומח בה, אבל לקצור קצרנו כל היום ללא הפסקה ללא מנוחה.
וממתי קוצר אינו נח?, האם שכחת איך קוצרים?. שאל הזקן ופירש: הרי הקוצר, קוצר אלומה אחת, שניה ובשלישית עוצר, אוחז בשיבולת בשלה " ביפרומהא", פורם אותה בין שתי אצבעותיו ולועס בהנאה את בשרה הרך והטעים, ככה כל כמה דקות ובינתיים הוא נח ואפילו נהנה. שכחת בני שימי הקציר היו לנו הימים השמחים ביותר. צריך רק תבונה איך לקצור -חתם הסבא את דבריו והצעיר כבר שקע בתרדמה עמוקה.
למחרת, עם הנץ קרני החמה הראשונות, מילא ההמון את הככר. איש איש ומגלו בידו. והווזיר והמלך מתבוננים אל ההמון הקוצר ללא ליאות כאיש אחד.
לפתע צדה עינו של הווזיר דמות של קוצר העומדת בניגוד מוחלט לכל האחרים הכפופים וקוצרים ללא ליאות, עינו של הווזיר מתמקדת בצעיר והיא מבחינה כי הלה עושה לעצמו חיים קלים.
"הדא מלעון", לוחש הווזיר לעצמו ופוסק : זה מחביא זקן בביתו, עלינו לתלות אותו אומר הווזיר למלך.
" לעצור", פוקד הווזיר והכל מפסיקים עבודתם בחרדה, ומתבוננים במלך והווזיר היורדים אל תוך ההמון הנחצה בפחד לשני גושים עד אשר המלך והווזיר מגיעים אל הצעיר. שואל אותו הווזיר בכעס רב: מדוע אינך קוצר כמו כולם? מדוע אתה נח באמצע?.
" אני קוצר כמו בעל מקצוע , מפעם לפעם אני עוצר, טועם שיבולת, תוך כדי כך אני אוגר כוח ויכול להמשיך ולקצור, משיב הצעיר בביטחון.
דממה שררה סביב, הכל הביטו בחרדה והבינו כי המצב לא קל.
ניגש הווזיר למלך ולחש באוזנו כי צעיר זה מחביא זקן בביתו ויש לתלותו עתה ומיד, לעיני כל העם.
לא, השיב המלך שהיה סקרן מהמצב החדש שנוצר ואם לומר את האמת תשובתו של הצעיר מצאה חן בעיניו, עליך לבדוק האם באמת הוא מסתיר זקן בביתו.
זעם רב הציף את הווזיר מהמצב החדש שנוצר.
" אם אתה חכם כל כך פקד הווזיר על הצעיר, עליך לבוא מחר רוכב ומהלך, מהלך ורוכב, ואם לא תצליח לבוא רוכב ומהלך, מהלך ורוכב, אחת דתך להיתלות כאן בלב הככר על עמוד התליה כמו כלב לעיני כולם". סיים הווזיר את פקודתו ועזב בכעס את המקום.
השמש שקעה, הכל ניחמו את הצעיר והבינו כי זה יומו האחרון עלי אדמות. ביאוש מר נכנס הצעיר הביתה וכולו טענות על הסבא.
" בגללך, יתלו אותי מחר".
" מה קרה?, ספר, למה אתה דואג?".
סיפר הצעיר לסבא את כל השתלשלות הדברים וסיים בנימת ייאוש, "מה אעשה?".
" דבר ראשון אמר הזקן, אל תתייאש, לך לישון ומחר אתן לך את עצתי". הלך הצעיר לישון.
למחרת היום, לתדהמת ההמון, המלך והווזיר בראשם, ראו כולם כי המשימה שהטיל עליו הווזיר אין פשוט ממנה, שכן הצעיר הגיע רוכב על עז ורגליו מהלכות בעת ובעונה על האדמה, אכן משימה מושלמת.
הכל מחאו כפיים לצעיר, צחקו וחייכו בהקלה, כי יכל הצעיר לפקודתו של הווזיר הרשע. בעלי עין חדה יכלו להעיד כי אפילו המלך הצטרף בחיוך על שפתותיו. רק הווזיר נמלא חימה.
" רואה אני שפיקח גדול אתה, סינן הווזיר דבריו בזעם עצור, אם כך עליך להגיע לכאן מחר עם שחר, לבוש ולא לבוש.
אינני מבין את דבריך, פנה הצעיר אל הווזיר, נבוך. בבקשה הסבר לי את הפקודה החדשה.
משמעו כפשוטו - חזר הווזיר על הפקודה- לבוש ולא לבוש. הפעם אני עצמי אכין את חבל התליה עבורך.
פחד גדול אחז בצעיר והוא שירך דרכו חזרה לביתו כשמבטי כולם מלווים אותו ברחמים גדולים. ואיש אינו מוכן להיות במקומו.
מה קרה? שאל הזקן את בנו כשראה אותו עצוב כל כך.
עזוב אותי בגללך באה לי כל הצרה הזאת למה עלי להיות חכם? למה לא אהיה כמו כולם ואז הייתי חי לי חיים שקטים ושלווים ללא פחד להיתלות מחר בכיכר העיר.
ספר מה קרה? דחק בו הזקן. בלית ברירה סיפר לו הצעיר בקול בוכה את פקודתו החדשה של הווזיר.
אותה שעה לא יכול הזקן להתאפק ופרץ בצחוק מצלצל: זאת בעיה? שכב לישון וראה את העניין סגור.
לא נותר לצעיר הנדהם אלא לשמוע בקול זקנו, ואף שהיה סמוך ובטוח שחייו ניצלו, נדדה שנתו.
למחרת עם הנץ קרניים ראשונות צפה המלך וכל ההמון במחזה שלא ישכחוהו עד יומם האחרון. בפעם הראשונה בחייהם זכו הכל לראות אדם לבוש ולא לבוש, לרגע נראה עירום כביום היוולדו ובמשנהו לבוש מחלצות. כך הלך ונמשך משחק האור והצל על בגדיו המוזרים של הצעיר וכאשר התקרב ללב הכיכר ראו כולם ובראשם הווזיר הזועם, כי הצעיר מילא את משימתו עד תום כשהוא עוטה על גופו רשת דייגים המכסה טפח ומגלה טפחיים.
בראוו. זעק המלך ומחה כפיים, וכל ההמון הריע בעקבותיו.
אכן, הפעם הגדיש הצעיר את הסאה ועל כף המאזנים עמדה כל יוקרתו של הווזיר האכזר. הכל ידעו כי לא בנקל יוותר הווזיר האכזר על טרפו, פניו מלאו זעם והוא התקרב אל הצעיר ובקול חמור סבר נשמעה פקודתו בכל הכיכר.
- מחר עליך להביא לכאן את ידידך הגדול ביותר, את שומר סודך ואת אויבך הגדול ביותר, ואם לא תצליח בכך, מחר כעת חיה תהיה, גופתך מאכל לעורבים - סיים דבריו הווזיר ועזב בכעס את המקום.
הכל הבינו שהפעם נקלע הצעיר לצרה צרורה, איש לא יוכל לחלץ אותו מן המשימה הקשה ללא מוצא שהוטל אליה על ידי הווזיר האכזר.
הפעם הבין גם הצעיר כי איש לא יוכל להצילו, חרושת השמועות והניסיונות לפתור את תעלומת גזירתו של הווזיר עלו בתוהו הכל הבינו כי הפעם מזלו של הצעיר יבגוד בו ואין ספק כי מחר הוא יומו האחרון עלי אדמות ורבים נדו לו בעצב.
וכך בדרך לא דרך באווירה קשה זו נמצא הצעיר גורר את גופו העייף לאחר יום עבודה מתיש מבקש את נפשו למות.
מה קרה הפעם?. -שואל הסבא.
עזוב אותי במנוחה, יותר טוב לי שלא אדבר אתך רק צרות נגרמו לי מעצותיך השיב הצעיר.
" ובכל זאת אולי נשמע?".- מאחר וממילא לא היה לו כל מוצא, שטח הצעיר בפני הזקן את צרותיו החדשות.
" שטויות", השיב הזקן " לך לישון ומחר לאללה פתרונים".
וכך למחרת עם שחר מבחין הקהל הרב הממלא את לב הככר בתמונה שתשאר חרוטה בלב כולם שנים רבות לאחר מכן. התדהמה הייתה רבה. איש לא הבין מדוע אל הצעיר המתקרב ללב הככר הצטרפו גם חמורו, כלבו ואשת חיקו.
" האם אלה התשובות לשאלותיי?" שאל הווזיר כשהוא גועה בצחוק רם והכל היו בטוחים שהנה עוד רגע יחזו בתליה של הצעיר.
" כן", השיב הצעיר בביטחון שהטריד את סקרנות המלך.
לתדהמת ההמון התקרב המלך אל הצעיר ושאל : הכיצד?
פשוט מאוד, אדוני המלך, השיב הצעיר, "שומר סודי הטוב ביותר הוא החמור, הנה הביטו, אני לוחש לו דבר מה לאוזנו ואיש בעולם לא יוכל לגלות ממנו מה אמרתי.
כל ניסיונות הווזיר להכות בחמור על מנת לשמוע מה אמר לו הצעיר עלו בתוהו ותשואות ההמון הוכיחו כי תשובתו נתקבלה ברצון, ידידך מי הוא? שאל המלך.
" הכלב", השיב הצעיר בביטחון רב. הנה הביטו, אמר והניף את מגלו והכה בגופו של הכלב מכות נמרצות עד אשר נשמע כל יבבה ברחבי הכיכר והכלב נמלט על נפשו. עתה שרק הצעיר שריקה קצרה והכלב רץ בשמחה אל אדוניו מכשכש בזנבו בעליצות כאילו לא הכה אותו איש מעולם. קריאות הידד של ההמון הלכו והתעצמו ופני הווזיר הלכו ונתכרכמו ונתמלאו כלימה.
" ועתה מי הוא אויבך"? שאל המלך.
"היא, האישה, השיב הצעיר לתדהמת כולם.
הכיצד? שאל המלך אשתך? רעייתך?.
" כן", השיב הצעיר והניף את המגל להכות באשתו.
" אדוני המלך" פרצה האישה בצעקות, זקן הוא מחזיק בביתו, הוא לא מילא את פקודתך אדוני המלך ושמר על אביו זקנו".
" נו", פנה הצעיר למלך, אני צריך אויב גדול יותר מזה?.
הבין המלך את חשיבות חכמת הזקנים, ציווה להחזיר מיד את כל הזקנים לבתיהם ואת זקנו של הצעיר מינה ליועצו האישי.
ומה עלה בגורלו של הווזיר האכזר? איש לא ידע בברור, רק שמועות עקשניות ידעו לספר כי הוגלה על ידי המלך אל מחוץ לגבולות הממלכה.
אין צורך לומר כי חבורת הישישים שישבו סביב אבא עדי, נהנו מהסיפור הנאה גדולה. שלא לדבר על מוסר ההשכל שנלמד אצל הצעירים. הכל היו מרוצים, מלבד כמובן הנשים, שבסתר ליבן חשו שוב נבגדות. אך בעומקי ליבן ידעו שסיפור זה מסתיר את העובדה הפשוטה שגברים נוטים להתעלם ממנה, כי בסופו של דבר: על פיהן יישק דבר.
|