ייתוש במדבר: פרק שלישי.

ג:

ביקשו. ולא מכרנו. רצו. ולא נתנו. כי זכרנו לו חסד נעורים באותה נסיעה שדמתה למיתת נשיקה.

עם השנים  עברו תחת ידי אופנועים רבים מדגמים שונים ומשונים, ואפילו בווספות ולמברטות לא בחלתי, תיקנתי כל אופנוע שהובא לי, תקלות שהיו לי פתרתי לאחרים במהירות ואלו שלא הכרתי, למדתי לתקן. למדתי שעם קצת אהבה ניתן לתקן הכל.

חסכתי אז כמה שיכולתי, עד אשר הצלחתי לרכוש את האופנוע האציל והמיוחד שעמו התגייסתי לצבא, הוא אופנוע הB.M.W. שעליו הייתה גאוותי, גאוות אמת.

נכון הייתה זו גאווה מהולה בעצב, כאשר עם הזמן מתוך צפייה בסרטים בקולנוע ציון בירושלים, התברר לי כי הגיסטפו הגרמני השתמש רבות באופנועים אלה למכונת המלחמה האיומה שלו, אבל פרשתי את הדברים בדרכי שלי.

כלי רכב של נאצים. אופנוע B.M.W.

אופנוע שלי.

אופנוע של חייל יהודי במדינת ישראל.

נקמתי שלי.

יום אחד בשעות אחר הצהרים אני רכון מעליו בימים שכבר לא ידעתי אם מה שעברתי בשירותי הצבאי הוא החלק הקשה ומה שנותר זה החלק הקל או להיפך, נקראתי על ידי מפקד מעבדת הקשר שבה הייתי טכנאי מן המניין, "דחוף אל מג"ד הבסיס".

צמרמורת חלפה את גופי, הרי רק לפני יומיים נעלמתי מהבסיס לאכול צהרים במסעדת "מוריס" כשבאותו זמן הייתי צריך להיות במעבדה. אותם ימים היו ימי "ההמתנה" למלחמה. עם שלם לבש מדים וימים רבים חיכינו לרגע בו תפרוץ המלחמה. הייתה הרגשה קשה ביישוב . התחושה שאנחנו מוקפים אויבים שהחליטו להשמיד אותנו לא הרפתה. ההוראה הייתה ברורה על כולנו להישאר בבסיס ולחכות לפקודה ואני הברזתי באותה שעה וקפצתי למרק שעועית במסעדת מוריס, רק לשעתיים.

כנראה שנתפסתי, מישהו הלשין.

ידעתי שצריך לשלם את המחיר.

הייתי נכון "עלות על טופס" ולהישפט על נפקדות.
 

לקריאת הפרק הרביעי לחץ כאן.