ייתוש במדבר : פרק שישי.

ו:

יום אחד בעודי קורא לתומי ידיעות מן העולם קפאתי על מקומי, בעמוד הראשון של העיתון התנוססה לא פחות ולא יותר מאשר תמונתו של אופנוע ה"B.M.W" היקר שלי, ולידו הראיס המצרי עבדול נאצר והמנהיג העירקי סאדם חוסיין. מתחת לתמונה באה הכתבה המספרת כי שליט מצרים העניק בטקס רב רושם את האופנוע היקר בעל הערך הנומיניסטי המיוחד לאספני אופנועים, אופנוע המוערך בעשרות אלפי דולרים מוענק כהוקרה לשליט העירקי הידוע כחובב ספורט בכלל ואופנועים בפרט, עוד ידעה הכתבה לציין כי האופנוע נרכש במחיר אגדי ממאהלי אחד משבטי המדבר. הייתי המום ונרגש, חשתי כמי שמקבל דרישת שלום משמחת מקרוב משפחה. כאשר עלי בא לקבל את חבילת העיתונים הישנה כהרגלו מדי שבוע, בקשתי ממנו לשמור על התמונה מן העיתון וכאשר שאל מדוע, ספרתי לו באריכות את סיפור האופנוע. הסברתי לו  כי תמונה זו היא מזכרת אישית בעבורי, מעין דרישת שלום מידיד. חשתי כי עלי מעריך את סיפורי אך היה עליו לקבל אישור הממונים עליו, כך הלך סיפור האופנוע שלי והגיע עד הראיס עצמו. בעקבות סיפורי זה אף זכיתי להיקרא מחדש לחקירות קשות שבהן רצו חוקרי לדעת ולעמוד על ידיעותיי בכלים אחרים מלבד האופנוע וכאשר נוכחו לבסוף לדעת כי הייתי סך הכל חייל פשוט הניחו לי לבסוף לנפשי והחזירו אותי אל התא ואני מאושר מכל, הצמדתי את תמונת האופנוע אל הקיר מול מיטתי. וכך בין שתי אהבות אלה העברתי את הימים הבאים ממתין בקוצר רוח להסכם החלפת שבויים.

אולם השבועות חולפים וחודשים ארוכים בעקבותיהם ודבר אינו קורה מעלי אין אני מקבל רמז קל שבקלים, מה קורה בעולם החיצון. יום אחד נפתחת הדלת ועלי פוקד עלי בטון שאינו משתמע לשתי פנים "תעל" בוא. לאן? אני שואל בחשש. אינני זוכה למענה ושוב עוברים במוחי תסריטים שונים ומשונים.

" שב" , ציווה עלי מפקד הכלא וחיוך רחב על פניו, חיוך שהסיר בבת אחת את כל חששותיי, עלי להטיל עליך משימה שאם תצליח בה, אני אהיה מבסוט ואם חס וחלילה תיכשל, "רחת עליק" כלומר אכלת אותה. במה דברים אמורים? סיננתי שאלה בקול מלא חשש.

"אתה זוכר את האופנוע שלך"?.

" ודאי שאני זוכר". השבתי.

" ובכן העניין הוא כזה, האופנוע התקלקל ומסרב לנסוע, ושליט עיראק ביקש מאתנו למצוא לו מכניק טוב שיתקן את האופנוע, ולא סתם פנה אלי כי אל "מוכברת" כלומר המודיעין העברי אליו ידיעות כי האבא של האופנוע הזה יושב אצלנו. לא תאמין, הראיס בכבודו ובעצמו התקשר אלי כאן לכלא וביקש שאדאג שתתקן את האופנוע, ארבעים שנה אני משרת בכלא ובפעם הראשונה אני זוכה לתהילת עולם, הראיס בכבודו ובעצמו מתקשר אלי ישירות ומדבר איתי בזכות האופנוע שלך, אני נותן לך פקודה. עליך להסכים ולתקן את האופנוע". אתה מבין שעבורך זו שאלת חיים או מוות הסביר לי מפקד הכלא. הבחנתי כי הוא דובר אלי כבן אדם. כל הסיפורים אודותיו כאיש שעינה אסירים עקר את ציפורניהם וכיבה את הסיגרים שלו על פניהם נעלמו. בפני עמד אדם רגיל מהישוב ובפיו בקשה אנושית שאחלץ אותו מהמצב אליו נקלע.

" תחת אמרק", כלומר לפקודתך, השבתי מיד פקודה שאינה משתמעת לשתי פנים, באותו רגע הפכתי את מפקד הכלא שלי למאושר באדם ואני ידעתי שבכך נטלתי על עצמי אחריות עצומה שאולי שאלת חיים או מוות מאחוריה. אך באותו רגע זו הייתה התגובה היחידה המתבקשת. שכן כל אפשרות אחרת רק הייתה מסבכת אותי.
 

לקריאת הפרק השביעי לחץ כאן.