|
הסיפור נרשם על פי הזיכרון כפי ששמעתי מפי המספרת אבבה מהרי מאשקלון.
פעם שני חברים טובים הלכו לרדות דבש. חיפשו חלת דבש וגילו אותה במרומי העץ. אחד מהם טיפס במעלה הגזע בזריזות רבה והגיע אל חלת הדבש. וככה היה מכניס את ידו רודה גושי דבש ומשליך אותם לזרועות חברו שהיה למטה.
פתאום הבחין החבר שהיה למטה בנחש ארסי שהתחיל לזחול על גזע העץ ואט אט עלה במעלה הגזע ונכנס לא פחות ולא יותר ממש לתוך חלת הדבש. והנה החבר למעלה מכניס את היד לחלת הדבש ופתאום חש בעקיצה עזה. אבל הוא המשיך לרדות את הדבש ובסופו של דבר ירד ושני החברים המשיכו בעיסוקיהם כרגיל.
לאחר כשנה נפגשו שניהם באיזו מסיבה ואז החבר שהיה למטה פנה לחברו ושאל – אתה זוכר שלפני שנה בערך הלכנו יחד לאותו עץ לרדות דבש?
- ודאי שאני זוכר, השיב חברו – היה דבש טעים כל כך שעד היום אני חש בטעמו.
- ואתה זוכר שאולי במקרה עקץ אותך משהו?
- אה, כן השיב חברו, - זו הייתה באמת עקיצה שכאבה, בטח זה היה דבור גדול.
- לא, זה לא היה דבור, זה היה נחש.
- מה? נדהם זה שהיה למעלה על העץ ובו ברגע התמוטט ומת. כאן מסיים המספר את הסיפור וחותם בשתי מילים "הפחד הורג".
ברבים מסיפורי העם האתיופים מביא המספר את מוסר ההשכל של הסיפור וגם כאן מציע המספר לא לתת לפחד להשתלט עלינו. כי מחשבות ודאגות המביאות גורמות לפחד המסוכן יותר מהעניין עצמו.
|