נס לא כל שכן במערת אליהו

                                                           בדרך
 

סידי (סבא) הלך בראש השירה ואנו אחריו. הייתי ילדה קטנה והגעתי לסבא בקושי עד הברכיים. אחזתי במכנסי החאקי הרחבים שלבש וראיתי לפני פסים שחורים ארוכים, ואני הולכת ביניהם. ידעתי שאנחנו בדרך למערת אליהו. איך ידעתי? סבא סיפר לנו על הניסים של אליהו הנביא והבטיח: "בטיול הזה נבקר במערת אליהו". 
היה זה בראשית שנות החמישים, בחג החנוכה, נסענו לחיפה, לבקר את הדודה ולרחוץ בים. כפי שהבטיח סבא, נגיע גם למערה, שעל הניסים והנפלאות שקרו בה הרבה סבא לספר לנו.  רציתי כל כך לראות את המערה של אליהו הנביא, אולי יקרה גם לנו נס?
אני זוכרת  שבלילות החורף הקרים,  הצטופפנו אז מול התנור שבער בלהבה כחולה, והבטנו באש המתלקחת. סבא סיפר לנו סיפורים, "אליהו הנביא עלה בסערה השמימה", פתח סבא וסיפר על הניסים ועל עלייתו של אליהו הנביא בסערה במרכבת אש השמימה.
"מה זה בסערה"? שאלתי עוצמת עיניים עטופה בשמיכת צמר גסה.
"סערה זה רוח", אמר אחד האחים שלי, מנומנם כולו.
"סערה זה אש", אמר אח אחר. "וגם תמרות עשן"!
 "סערה זה אלוהים המשבר ארזי הלבנון כשהוא כועס...".
" ומרכבה! לאליהו היתה מרכבה"? נרדמתי את התשובות לא שמעתי.
 

                                          איפוא מערת אליהו?
 

אוף! מתי כבר נגיע? "הגענו כבר"? שאלתי את סבא. התקשיתי בהליכה על הפסים והחצץ, הופ! החלקתי על המסילה ונפלתי, סבא עזר לי לקום, ניער את אבק החצץ מבגדי ואמר: "סבלנות, הדרך עדיין ארוכה צריך לטפס אל ההר".  רגלי הקטנות דשדשו ונגררו אחר סבא. על כל צעד של סבא הייתי צריכה ללכת שלושה או ארבעה צעדים. מרחוק נשמעה צפירה חזקה. רוח חזקה הכתה בפני ופרעה את זקנו של סבא. עצמתי את העיניים.
"הרכבת באה, הרכבת מתקרבת...",  קרא סבא לכל בני המשפחה, "מהרו"!
הוא הרים אותי על כתפיו וזירז את אבא אמא ואחי הקטנים למהר בהליכה. מעל הכתפיים של סבא ראיתי ים גדול וספינות ומהצד השני הר ירוק. נשמתי אויר מלא הריאות, "איזה יופי"!
לפתע התכסה הכל בערפל שחור ופיח סמיך, לא יכולתי לראות דבר וגם לא לנשום. "הרכבת, הרכבת"!  צעקו כולם "זהירות"!  קרא סבא וגרר את סבתא אחריו. סבתא ניערה את המטפחת הלבנה שלה, כיסתה את פניה ומיהרה לחצות את הפסים. מולנו  התגלגל במהירות כדור של  אש, מעלה עשן וצורח: הואאא   הואא, מפלצת שחורה וגדולה דהרה אלינו, עצמתי את עיני סבא החזיק בי חזק וכיסה את אוזני לבל אשמע את רעש הקטר המתפרץ ומרעיד את הפסים, לא פחדתי סמכתי על סבא.
כל בני המשפחה רצו ומיהרו לחצות את המסילה כשסבא ואני בראשם. לאחר רגע שפשפתי את העיניים הצורבות מהעשן ראיתי את המפלצת השחורה מתרחקת מאחורינו ונעלמת.
 פתאום נרגע הכל, היה שקט, דממה מסביב. עברנו בשלום את המסילה והתחלנו לעלות בהר אל המערה. "היה לנו נס"? שאל אחי, "זה נס ראשון" אמר סבא בחיוך והוסיף: : "כל המתקרב למערת אליהו זוכה להתגלות של ניסים, לא כל שכן המבקר בה ומתפלל בתוכה", לא כל שכן, אמר סבא ולא ידע עד כמה צדק.
"אפוא מערת אליהו"? שאלתי.
  

                                                ניסים ונפלאות
 

"הנה פתח המערה", הצביע סבא אל מול ההר הגבוה שמולנו. נשמתי בכבדות וטיפסתי אוחזת בידה של אמא, סבתא אחזה בידי אחי הקטנים והדודה גררה את שני ילדיה. אבא היה האחרון בשירה נשען על מקלו ומפנה את הדרך, בין השיחים הדוקרניים בקב המקל המרופד שסייע לו בהליכה. מדי פעם דילג בשובבות נעורים והגיע ראשון לפתח המערה.
זה נס? חשבתי בלבי. אבא שהתקשה בהליכה ונשען על מקל, מדלג אל המערה בשמחה וללא כל קושי.
נכנסתי אל המערה. פקחתי את העיניים, חזק חזק, לא ראיתי כלום.
המערה היתה אפלולית ובצד דלקו נרות ופתילות שמן הבהבו וצללים ארוכים נעו על הקירות שהיו חצובים בסלע. נגעתי בקיר האבן הוא היה שמנוני ולח. לפתע נשארתי לבד  מחפשת בין רגלי המתפללים את המשפחה, לא ראיתי כלום. הלכתי לאורך הקירות והגעתי למין פתח קטן נבלעתי בתוכו "אפוא אני"? לחשתי.
 אפוא אני" שמעתי את ההד חוזר על שאלתי.
"את במערת אליהו, ילדה, אני אליהו זכור לטוב",
לפתע הקיף אותי אור לבנבן, מולי ראיתי חנוכיה גדולה ובה פתילות שמן דולקות ומאירות את המקום בלהבה גדולה. שפשפתי את עיני, מולי הופיע סבא זקן, זקנו לבן ועליו אדרת כמו קופטן המשי של סבא שלי, הוא הביט בי בעינים טובות, אחז בידי והוביל אותי פנימה  חזרה אל מערה. הייתי ליד סבא שלי שאחז בחוזקה בידי. "אפוא היית? חיפשנו אותך  בכל המערה"!
"הייתי... הייתי..." לא ידעתי מה לומר.
"איזה נס שמצאנו אותך בין כל האנשים האלה", אמר סבא והביט בי.
"זה נס"? שאלתי.
"זה נס" שני אמר סבא, יהיו עוד ניסים.
אולי זה נס שלישי, חשבתי בלבי ולא גיליתי לסבא שראיתי את אבא מדלג אל המערה.  נרדמתי. לא זכרתי כלום מהביקור במערה ומהניסים שקרו בה. כפי שסיפרו לי אחי. "כשנרדמת", אמרו לי: "ראינו את אליהו הנביא והוא בירך אותנו". 
  מאז ועד בגרותי הציקו לי אחי לא פעם והזכירו לי: : אנחנו ראינו את אליהו הנביא ואת לא"!
לא סיפרתי להם על הגומחה שנפתחה לי בסלע ועל הסבא אליהו שהוביל אותי בידו בחזרה למערה הגדולה, אל בני משפחתי.
 
                                  נס לא כל שכן 
 

אני זוכרת היטב את הנס האחרון, איך ניצלו חייו של סבא שלי כשחצינו בחזרה את המסילה והכל בזכות אליהו.  אחזתי בידה של אמא, סבא לא היה לידי. רעש גלי הים הלך והתגבר, אולי נשאר סבא ליד המערה? חשבתי.
סבתא שהרגישה מיד בחסרונו  צעקה בקול חזק: "שמואל", שמואלללל... אל...אל... הדהד הקול ונבלע ברעש הגלים.
סבא לא שמע את הקריאה, הוא לא ראה אותנו, לא שמע את רעש גלגלי הרכבת, ולא ראה את עמוד האש ותמרות העשן שעלו מן הקטר המתקרב במהירות אל המסילה ואליו. ראיתי את סבא שלי עומד זקוף על המסילה ומביט  אל מאחוריו, אל המערה.
הוא עמד כחולם ולא שם לא לרכבת שדהרה מולו.
"הרכבת מתקרבת תזהר"! צעקנו בקול חזק.
"סבא, סבא תזהר"! קראו אחי הקטנים, ואני אחריהם.
הלב שלי דפק  בחוזקה, "סבא, סבא", קראתי שוב ושוב.
הדמעות צרבו את עיני, שפשפתי אותן, לא רציתי לראות מה יקרה לסבא. כשניגבתי את הדמעות ופקחתי את העיניים, ראיתי אור חזק על המסילה.
עצמתי שוב את העיניים, האור כל כך חזק כמו האור שראיתי במערה!
לא פחדתי יותר! מבעד לעיניים העצומות ראיתי יד גדולה שנשלחה מתוכו אל סבא, אחזה בו, טלטלה אותו, והעבירה אותו מעבר לפסי הרכבת.
סבא התעורר ורץ אלינו בפסיעות גדולות ומהירות, רועד כולו וממלמל: "אליהו... אליהו... ראיתי את אליהו"!
חיבקנו אותו וקראנו: "זה נס! זה נס"!
"אליהו הציל אותך סבא"!
אליהו הציל את סבא שלי!
זה נס חנוכה!
מאז עובר הסיפור במשפחה, מספרים על הנסים שקרו לנו במערת אליהו, לא כל שכן על הנס הגדול שקרה לסבא שמואל בזכות אליהו זכור לטוב!
 
 

רות מרום לבית עצבה
20.8.2011 מנחם אב התשע"א
עפ"י מעשה שהיה