טלפתיה

מלחמת המפרץ זמן קצר אחרי פטירת בעלי פרצה מלחמת המפרץ ושיבשה את תוכניותי לנסוע לחתונת אחייניתי בפנמה. הייתה זו אחת התקופות הקשות ביותר בחיי, בה לא מצאתי מנוח. עצם המחשבה להיות לבד בבית לא עלתה על דעתי. כך שמצאתי את עצמי מסתובבת כסביבון ממקום למקום וחוזרת לישון בבית רק בשעת ליל.

בתקופה זו התגורר אתי בני רונן, הוא היה טרוד בלימודיו, והתכונן לבחינות הכניסה שלו לאוניברסיטה, כך שהוא היה ולא היה, אבל אני הייתי זקוקה לתשומת לב ואנשים לדבר איתם, וזאת קבלתי בבית אחותי, ואצל בני רפי ורעייתו, ולכן לנתי בבתיהם במשך רבים מלילות המלחמה. באחד הערבים נשארתי בבית, במטרה להקדיש תשומת לב לרונן, שגם עליו עברה תקופה קשה, ובידיעה שביום המחרת עליו לעבור את בחינת הכניסה לאוניברסיטה. החלטתי להישאר בבית, לפנק אותו בארוחת ערב מהתבשילים האהובים עליו, ולהגיש לו ארוחת בוקר מזינה במיטה, לפני צאתו מהבית לבחינה.

אכלנו יחד, שוחחנו מעט, ואחרי כן, כהרגלו, נכנס לחדרו והסתגר בו להמשך לימודיו. איחלתי לו שינה ערבה וביקשתיו שיקדיש יותר שעות שינה לקראת הבחינה. בתקופה זו לא יכולתי לישון, ללא כדור שינה, גם בערב זה לקחתי כדור, ונכנסתי למיטה.
בארבע לפנות בוקר, התעוררתי בפחד לקול, האזעקה, מיהרתי, אל חדרו של רונן, להעירו כדי שנרד למקלט, ואז ראיתי שהוא התעורר, ופניו מועדות לשירותים, אבל הבעה מוזרה, בוהה, הייתה על פניו, זה הדאיג אותי.
שאלתי אותו מדוע הוא מסתכל עלי בצורה כה משונה, תשובה לא קיבלתי, הוא המשיך לבהות בי, נראה מבולבל לגמרי.
"רונן מה קורה לך?"
"אימא מתי הגעת הביתה?" שאל שאלה מוזרה.
לא האמנתי למשמע אוזני.
"רונן, מה קורה אתך? אינך זוכר שאכלנו יחד ארוחת ערב. ובה אמרתי לך שאני נשארת ללון בבית, ואיחלתי לך לילה טוב" 
"אימא, לא אוכל לרדת איתך למקלט" ענה לי בלי קשר.
"אבל למה" ?
"כי אני לא מאמין שקורה לי דבר כזה"
"אבל מה קורה לך? "
"בשעה שתיים בלילה הייתה צפירה, כיוון שאני רגיל שאת לא לנה בבית, ירדתי לבד למקלט, השכנים שאלו עליך, והשבתי להם שאת ישנה אצל אחותך, איך אוכל לרדת איתך עכשיו, מה אומר להם? ששכחתי אותך בבית בזמן האזעקה? אני לא מסוגל להראות את פניי שם. ואני גם לא סולח לעצמי שהשארתי אותך באזעקה הקודמת."
"שום אסון לא קרה" צחקתי. "בוא, נרד, אני כבר אפברק משהו" כשנכנסנו למקלט, השכנים הביטו בנו ולא האמינו למראה עיניהם.
 
"מה את עושה פה? רונן אמר שאת ישנה אצל אחותך" התפלאו. עניצתי בשיא הרצינות "אחרי הצפירה של שתיים בלילה, תקפו אותי ייסורי מצפון, שאני לא נמצאת ליד רונן, שעובר מחר בחינה חשובה, ולמזלי תחנת המוניות ליד אחותי פעלה, אז עליתי על מונית, והנה אני כאן" הסברתי להם.
רונן, מצונף בפינת המקלט, לא האמין למשמע אוזניו. זה שאת, "משוגעת," אנחנו יודעים, "אמרו השכנים" אבל שתגיעי לדרגה כזו לא האמנו. "איזה אומץ היה לך לעשות צעד כזה!?"
"למען ילדיי אעשה הכול" השבתי. בשובנו הביתה, רונן אמר "כל הכבוד לפיברוק, אימא" מובן שערב זה הפך לשיחת השבוע, הסיפור עבר מפה לאוזן, וימים רבים עוד דיברו עליו.