|
אברהם יצחק ויעקב, שלושה שותפים מלואיסוויל, באו לניו-יורק לצורכי עסק, וכדי למעט בהוצאות סרו למלון בן שישים קומות, ויחדיו שכרו להם חדר אחד בקומה העליונה, ששכרו מועט. כל היום היו טרודים בעיסקם. בשעה מאוחרת בלילה שבו למלונם, ואמר להם המשרת:
אסון קרה אותנו. נתקלקלה המעלית, ועד הבוקר אין לתקנה. רצונכם, שאסדר לכם לינת-לילה באולם?
סירבו השותפים ואמרו:
באולם לא תערב עלינו שנתנו. מוטב, שנעלה ברגל לחדרנו.
תמה המשרת:
שישים קומות ברגל?
עמדו השותפים על רצונם ואמרו:
עלה נעלה!
עד שהתחילו עולים אמר אברהם ליצחק וליעקב:
עצה טובה אני יודע להמתיק לנו את הדרך הארוכה. עשרים הקומות הראשונות אמלא אני פי שירה, שקול-נגינה יפה נתן לי אלהים. עשרים הקומות האמצעיות תספּר אתה, יצחק, דברים המבדחים את הדעת, שבקי אתה בבדיחות. ועשרים הקומות האחרונות תספּר אתה, יעקב, דברים המעציבים את הלב, שבעל מרה שחורה אתה כל ימיך.
הסכימו חבריו.
עשה אברהם את שלו ושר כל אותו הזמן שטיפסו ועלו עשרים הקומות הראשונות. עשה גם יצחק את שלו וסיפר דברי-בדיחה כשטיפסו ועלו עשרים הקומות האמצעיות. וכשהגיעו לעשרים הקומות העליונות, רמז אברהם ליעקב, שיעשה הוא את שלו ויתחיל לספר דברי-עצב. פתח יעקב ואמר:
חברים, אספר לכם דבר-עצב ראשון: שם למטה שכחתי את המפתח של חדרנו...
|