בפרדס ליד השוקת

ביקור בפרדס ליד השוקת . אוירה.

הרחקתי נסוע עד פרדסיה לבקר חבר. ישוב חביב, בית חביב, בין בתים חביבים, עצים, ציפורים.
עמדתי לרגע אחד על מקומי. מאחת הגינות עולה נקישת ממטרה בלתי נלאית, חוזרת על אותו פזמון חד-הברתי.

ברחוב השותק עומדת אם צעירה, בוהה ומשועממת לצד עגלה עמוסה בעולל ורדרד. סבתא עייפה מדדה אחר נכדתה הדוהרת קדימה, מתולתלת בבלונד טבעי, בייגלה בידה. מאחור נשרך כלב בטלן נטול זהות ואופי, חגורת צווארו משמיעה צלצול מעצבן שממנו אינו מצליח להיפטר. מסביב, צהלת איכות החיים של הפרולטריון.

בקלות ידועה יכולתי גם אני להוסיף ולגור ברב מפלסי, רב בלאטה ורב עציץ. כבר שבתי לראות עצמי בעיני רוחי עולה ויורד במעלות הבית ובחסרונותיו, אותו "הבית שגרתי בו.." היכן ששכנה בו משפחתי בטרם חדלה להיות כזו והתפרקה כלא היתה, בית שכבר חוויתי בין כתליו את כל התחושות כולן.

כעת רציתי מאד, באופן מוזר, להתנסות מחדש בזכר הכאב, לשוב ולחוש אותה צביטה שבלב. את ההחמצה, את בעתת הנפילה, את יגון הנסיגה. אך לא. הפעם זה לא קרה.

אולי נותר רק צער על גן וגינה, על שנות טיפוח והתמסרות שירדו לטמיון, אך זאת, יותר בשל הקונה השוטה שגדע את הפקאנים, עקר את שדרת הרימונים, עצי המישמש והשזיף, כרת את החושחש שאותו הרכבתי חציו לימון, חציו קלמנטינה, קיצץ את השסק המובחר שנטעתי כמרובע, ארבעה עצים שהיו לסוכה מרעננת ואלו רק חלק מהעצים.
הייתה שם משוכת פטל אמיתי מזן משובח, שטיפסה על כל שטח קיר המחסן שבחצר. בעמל אדיר הבאתי צמיגי טרקטור ענקיים, ניסרתי את הדפנות, מילאתי  באדמה טובה והיו הם לערוגות ירק למינהו.

כשבילים, שימשו אצלי שרשראות של זחל"ם שנקרעו מהרכב וננטשו בכבישי הצפון.  גילגלתי, העמסתי ופרשתי על פני האדמה כשביל נוח - איזו עבודה?
את הכל העמיסו שם ביום אחד, עם עוד חפצים ופריטים על גבי משאית. הכל נזרק לאי שם כערימת גרוטאות.
 
גם את זאת כבר צלחתי, עבור החירות והשחרור המתבקשים, לאחר קריסת מערכת חיים מתמשכת ולאחר הרבה הונאה עצמית, תקוות שווא לשינוי ולשיפור, נסיונות לאהוב למרות הכל, התמדה בנוסח העבד הנרצע "את אדוני אהבתי.." כאילו היתה זו חתונה קתולית.

אולי ישנו כאן הסבר להצמדותי היום, לכתלי הצנועים.  שם, הרי הייתי וכבר טעמתי את הטעם.

עכשיו- זה שלי, לבדי, רק כוח עליון יוכל לי. לכן, אני חולף באדישות על פני בתי המידות הפרטיים. לכל היותר שולח מבט מתגעגע אל גינה מטופחת, חש את מידת האהבה ואת מקור הקשר של המשקיע מלוא זיעתו כלפי השטח כפוי הטובה, "קפצת ממנה היום ... נשארת מאחור". איך יודעת האדמה לשטות במפנקים אותה, לרגע קט הרפית, תאכילך מרורים.
  
כך הייתי לאורח מהורהר מעת לעת. היה כה נעים ונחמד. יכולתי להרגיש את הרגעים היפים בחלקת אלוהים הקטנה של ידידי, בדרכו אל השלמות, אל הנירוונה.
     
שבתי הביתה גדוש מחשבות וזכרונות.
מצאתי עצמי נזכר באמירה שיש בה כדי להגדיר אמות מידה ושינויים בהרגלי התפיסה, אצל האדם המתבגר בעיקר.
אמירה שיש בה כדי לסייע ולבדוק את מעמדנו ביחס לשנים החולפות במהירות, אמירה שיש בה מידת הגיון ואמת חיים לצידה של תובנה אכזרית לאמור:
"..פחות דברים קורים לך בפעם הראשונה, יותר דברים קורים לך בפעם האחרונה.."