|
השיח' אבו-ח'ליל היה אחד השיח'ים הנכבדים ביותר בכל רחבי מרום הגליל. שמע חכמתו הרבה ושכלו השנון יצא לתהילה בכל הארץ. בעקר ידוע היה שיח' אבו-חליל כשופט-צדק ומשכין שלום. אם פרצה תגרה בין שני שבטים על הסגת גבול-המרעה לעדרי הצאן והבקר, או אם היה ריב בין בדוים על רכוש שנגנב, או איבה ששכנה בין שתי חמולות בגלל גאולת-דם שנמשכת כבר מדורות קודמים ועדיין לא נפתרה– היו באים אליו גם ממרחקים, להביא בפניו את טענות הריב.
השיח' אבו-חליל היה שומע בכובד-ראש את טענות שני הצדדים, מתעמק וחושב ודן בדברים ובוחן את הטענות מכל הצדדים היה פוסק את דינו, שהתקבל תמיד לשביעות רצון היריבים. גם האשם היה מקבל את ענשו ללא ערעור, כי תמיד הוכח הצדק במשפטי אבו-חליל.
יום אחד באו לפני שיח' אבו-חליל שני בדווים שכנים, מאחד השבטים הקרובים וההאשמות שבפיהם קשות וכבדות.
-שיח' נכבד – פתח האחד בזעקה – אמש המליטה סוסתי סייח, סייח יפה ואציל, יא שיח' גדול אציל כסוסתי עצמה. ובאותו זמן המליטה גם סוסת שכני זה את סייחה – ומת הסייח המסכן של שכני. והנה, בלילה בא שכני, החליף את הסייחים, ווהנה בבוקר – אצלי הסייח המת. אך לא סייחי הוא! לא בן סוסתי האצילה!
-שקר הדבר, כי הסייח החי – סייחי הוא, בן סוסתי שלי! ומה בי האשם, אם כרע סיחו המסכן ומת ? אך עלילה היא, יא שיח' נכבד, ואתה תשפוט בינינו!
אכן ואכן, קשים הדברים. מי הדובר אמת! מי האומר שקר?
הסתכל השיח' בפני שני האנשים הטוענים, האריך להביט בהם בעיניהם, כרוצה לחדור אל לבם ולמצוא בתוכם את האמת. אחר שקע במחשבות שעה ארוכה.
שקט רב שרר באהל הגדול. שני הבדווים עמדו על עומדם ולא נעו. קהל הנוכחים לא העז להפריע את השיח' וחכה במתיחות לשמע את פסק-הדין.
לבסוף התנער שיח' אבו-ח'ליל ממקומו, הניע ראשו הנה והנה, כאלו קם מתרדמה עמקה ואמר:
-שמעו אלי, יא-אחים, קשה דבר הריב ביניכם, ומי אני כי אדע לפסק דין-אמת? אך אללה הגדול יהיה בעזרי לבל אחטא בעיוות משפט. בואו למחר עם סוסותיכם השתים, וגם את הסיח החי תביאו אתכם, ואללה אכבר ינחנו בדרך האמת.
למחרת בבקר הגיעו שני הבדווים רכובים על סוסותיהם, ושכן שלישי רכב עמם, מחזיק את הסיח הקטן. הם באו עד אהל השיח', ירדו מן הסוסות ורצו להיכנס, סקרנים ומתוחים לשמוע את דינם. אך השיח' ומלוויו יצאו באותו רגע מן האהל.
-עלו על הסוסות! אנו יוצאים למצוא את משפט-האמת – קרא השיח', ובדברו עלה גם הוא על סוסתו. וכך עשו גם מלוויו.
איש לא שאל לאן. כולם רכבו ללא אומר ובשתיקה כבדה אחרי השיח'. כעבר שעה קלה, הגיעו אל חוף אגם החולה, הלא הוא מי-מרום. השיח' ציוה להכין סירה גדולה לשיט, ולאחר שהסירה היתה מוכנה, הורה לשני הבדווים להיכנס לתוכה, וכן אמר לשכנם השלישי זה המחזיק בסייח, להיכנס לסירה יחד עם הסייח הקטן שהיה מבוהל ולא ידע מה כל המהומה הזאת סביבו
בראותו את התימהון על פני מלוויו, אשר המעשה היה כחידה בעיניהם, אמר השיח': אתם תישארו פה על החוף עם הסוסות, אך אל תגעו בן ואל תעצרו אותן, אם תרצה מי מהן לדהור לאשר תרצה.
גם השיח' נכנס לסירה עם אחד ממלוויו, וציוה להשיטה אל תוך האגם. אט-אט שטו שתי הסירות על פני המים ועדיין כולם שותקים ומתפלאים למה הביאם השיח' אל המקום המיוחד הזה ואל מה הוא חותר ומה הוא מתכוון ומתכנן. לפתע קרא השיח' :
-עצרו את הסירה. הורידו את הסיח אל תוך המים!
שני הבדווים קמו ממקומם בבהלה, כי לא ידעו את כוונתו, להוריד את הסייח אל תוך המים?! הלא הסייח הקטן עוד לא למד לשחות! הוא יטבע, הסייח המסכן! מה קרה לשיח' ? האם התבלבלה עליו דעתו , חס חלילה? אך השיח', בתנועת-יד סמכותית ומצווה, החזירם למקומם.
הסיח הקטן נבהל מפגישתו הראשונה עם המים, ואף כי היו המים רדודים ולא היה חשש לטביעה, השמיע צהלת-פחד. מיד זנקה מן החוף אחד הסוסות וכהרף-עין כבר שחתה בתוך המים אל עבר הסיח, כרוצה להצילו מטביעה.
-זוהי האם האמתית – קרא השיח' מתוך הסירה לעבר שני הבדוים ולעבר מלויו אשר על החוף – זו, אשר לא הססה, ומהרה להיכנס אל המים להציל חיי בנה הסיח. ומי אשר לו הסוסה הזאת – הוא בעל הסיח!
כך הוציא שיח' אבו-ח'ליל ברוב חכמתו את האמת לאור, כשלמה המלך בשעתו במשפט שתי הנשים. תהילתו הרבה רבתה עוד יותר ותגדל בכל הארץ.
הערה: נציין כי את הסיפור הזה שמעה המספרת בנעוריה באוהל הגדול של השייך חמיד מול הכפר טובה, של ערב אל הייב
|