פגישת מחזור

נתן אופנברג, שלום ליכטמן ואני חברים מילדות. נתן בא ממשפחה יקית אצילה ושלום היה ילד שואה שהועלה על רכבת ההצלה של קסטנר. שלושתנו למדנו  במתיבתא מרום ציון, אצל הרב לישינסקי שאשתו נשרפה למוות בחצר של זייבלד כשעשתה כביסה על פרימוס עם חלוק מניילון.
נתן היה טיפוס אדיש עם אומץ לב בלתי רגיל ושלום הרפתקן מלידה. כששלום תכנן מסלול נועז לפטרה הרבה לפני שמאיר הר-ציון חלם על זה, נתן לא חשב פעמיים  והציע שנצא לדרך עוד באותו לילה. לפטרה לא הגענו בסוף כי עצרתי אותם בעלייה של אדיסון.
ביום הבר-מצווה של נתן, בחורף 1954, ישבנו שלושתנו ונשבענו זה לזה שלא חשוב מה יהיה ולאן שיגלגלו אותנו החיים, ניפגש בעוד חמישים שנה בדיוק. הפגישה נקבעה לנר ראשון של חנוכה, חמש אחה"צ, מול שער הכניסה לשנלר.
עם נתן, שירד מירושלים והיום יש לו וילה בהרצליה, שמרתי על קשר הדוק במשך כל השנים, אבל שלום התנדף לנו עם הזמן. נתן ואני נזכרנו מדי פעם בשבועת הילדות שלנו אבל מי חשב שחמישים שנה יעברו כל כך מהר.
לקראת הפגישה המתוכננת, בחנוכה 2004, דיברתי עם נתן בטלפון וסיכמנו שאין טעם שהוא יעלה מהרצליה לירושלים, כי ממילא התראינו לפני יומיים. "תגיע לשנלר לבד", הוא הציע, "ואם שלום יצוץ פתאום מתחת לאדמה אני עולה על האוטו ומגיע בספיד". הלכתי לשנלר לבד ולשלום כמובן לא היה זכר.
אחרי כמה ימים נתן פוגש אותי ומספר שמישהו גילה לו ששלום חי היום בקנדה, כנראה בוונקובר. די מהר איתרתי את כתובתו והשגתי את מספר הטלפון שלו. כששלום קלט שנתן ואני על הקו הוא חטף שוק, אבל אחרי כמה שניות התחיל לצעוק: "מנוולים, חיכיתי לכם בגשם בחנוכה שעבר, איחרתם בשנה". ניהלנו איתו שיחה משעשעת, נתן הזכיר לו ששניהם עוד לא סגרו את החשבון המשותף בבנק יפת ברחוב רמב"ן, ואני הצעתי שניפגש בשנה הבאה בלאס-וגאס. שלום הבטיח: "לא לדאוג, הפעם אני באמת אגיע. אני מכין לכם את ההפתעה של החיים שלכם".
חודשיים לפני הנסיעה המתוכננת הטלפונים מתחילים לרוץ. נתן ואני קונים כרטיסי טיסה ושלום מעדכן שהזמין מקומות במלון פריז. הוא לא שוכח להזכיר את ההפתעה המדהימה שמחכה לנו.
בחנוכה 2005 אנחנו נוחתים בווגאס ופוגשים אותו במלון. הבנאדם לא השתנה, נראה כמו הילד מהשכונה. אנחנו מבלים חצי שבוע בכל מלונות הקזינו בסטריפ, ואחרי הצ'ק-אאוט בבוקר האחרון שלום לוקח אותנו לחניון התת-קרקעי ומכניס אותנו לתוך ביואיק 6-V  מפוארת. הביואיק קורעת את כבישי המדבר ובערב אנחנו מגיעים למוטל בעיירה ספרינגדייל, במדינת יוטה. בארוחה אנחנו מוקפים בעשרות חוואים קולניים שמריחים כמו סוסים.
בבוקר יוצאים לדרך ואני קולט שהכיוון הוא הפארק הלאומי ציון. "לזה אתה קורא הפתעה?", אני מתעצבן, "שמורות טבע יש לנו גם בארץ". שלום לא מגיב. אחרי חצי שעה אנחנו עוצרים בשער הפארק ורואים בבוטקה את פקח השמורה – גוי עם זקן תיש ועיניים מתרוצצות של קיפוד. על המדים הירקרקים שלו תפורים כל מיני סמלים צבעוניים ועל הכובע שלו כתוב שהוא מתנדב. שלום אומר לנו: "צאו מהאוטו ושלמו לו דמי כניסה". אני מושיט לפקח שטר של מאה דולר, וכשהוא מציץ בנו אני מזהה פרצוף מוכר אבל לא מצליח לחבר אותו לשום מקום. פתאום נתן צועק בהתרגשות: "זה דריינר, שכה אני אחיה". שלום, שמצטרף אלינו בינתיים, מציג אותנו לפקח: "זה דוד מונשיין וזה נתן אופנברג, זוכר?".
דריינר היה ילד חרדי מבתי אונגרין שהיו לנו איתו קשרים שכונתיים רופפים. הסכמנו שיתחבר אלינו לפעמים רק בגלל אחותו, יפהפיה מהממת שלא שמה עלינו והייתה כרוכה אחר לייזר חרל"פ, הכפיל של פול ניומן. דריינר קינא בנו שלמרות שחבשנו כיפות ידענו ליהנות מכל העולמות, ובכל הזדמנות היה נדבק אלינו. לקראת הגיוס הבריחו אותו הוריו מהארץ ולפני כמה שנים שלום נתקל בו במקרה בשמורת ציון.
"דריינר, מה עובר עליך?", אני שואל אותו, עדיין לא מעכל את ההפתעה. "תפסת אותי ביום לא טוב", הוא עונה, "אשתי מתה אתמול". במקום לנחם אותו על המקום, אני כמעט פורץ בצחוק: "מזל טוב, לא ידעתי שהתחתנת. בכל מקרה, שלא תדע עוד צער". דריינר מגיב בחיוך: "זה בסדר, יש לי עוד שלוש נשים. תטיילו בפארק. תחזרו בחמש וניסע כולנו לבית שלי. הן ישמחו לקראתכם". נתן ואני בהלם מוחלט.
לקראת ערב אנחנו נוסעים אחריו ועוצרים ליד בית עץ ענקי, מוקף בשטח אדמה אינסופי שבו מתרוצצים אווזים, תרנגולות ועיזים. בתוך הבית רואים שלוש נשים עם שביסים, שמלות ארוכות וגרביים שחורים, כמו במאה שערים. אחת מהן סורגת, השנייה עושה כלים, השלישית מורטת נוצות של תרנגולות מלוקות ראש. במרכז החדר ניצב צלב גדול!
 אני בשוק, מרגיש שנכנסתי במ"ט שערי טומאה. דריינר הנבוך מתחיל להסביר:
"כשברחתי מהארץ לא היה לי מה לאכול. מורמוני ערירי שפגשתי באוניה לקח אותי לבית שלו ואימץ אותי לבן. אחרי זמן מה הוא מת ואני נשארתי כאן בבית שלו. התחתנתי עם אישה אחת ולא נולדו לנו ילדים. התחתנתי עם עוד שלוש ולא עזר כלום. זה כנראה עונש משמיים. אנחנו חיים כאן בצניעות ומודים למשיח ישתבח שמו שמזין ומפרנס אותנו. במשפחה שלי בארץ ישבו עלי שבעה ואני משול בעיניהם למת". בשלב הזה, כשדמעות זולגות מעיניו, חקר אותי דריינר איך נראית ירושלים היום, מי גר בבית הוריו המנוחים בבתי אונגרין ומה עם המכולת של שפרה דה לעצטע.
בלילה עלה דריינר על מיטה ענקית עם שלוש נשותיו ואנחנו התפזרנו בחדרים האחרים. בבוקר נפרדנו ממנו והמשכנו בטיול. אחרי שבוע נפרדנו גם משלום ונשבענו להיפגש שוב בחנוכה בעוד עשר שנים, הפעם בפטרה.
לפני שנה אני מקבל מכתב קצר מארה"ב, בזה הלשון: "בצער רב אנו מודיעות  לך שבעלנו היקר נספה בתאונת דרכים. על ערש דווי הוא ביקש שתתפלל עליו באחד מבתי התפילה שלכם בירושלים". עוד באותו ערב הלכתי לשטיבלאך בזכרון משה, מצאתי מניין ואמרתי על דריינר קדיש יתום.
 

כל הזכויות שמורות למחבר