|
בודדים הם החברים אשר נשארים לאדם לעת זקנתו, חלקם נעלמים, חלקם מתעלמים, חלקם זוכרים, ומעטים נשארים, הזוכרים.
השנה היא בערך 1949, זה עתה נגמרה מלחמת השחרור, ואני בשלב מעבר, בין כתלי בית המדרש, לבין חיים על פי רוח הזמן, אבל עדיין תחת השפעתו של אבי ז"ל, ולאחר שכבר הייתי מחציתי מחוץ לישיבה, שכנע אותי אבי לחזור להמשך הלימודים שנה נוספת, באותו הזמן הוריי עברו לגור לרחובות, ברחובות הייתה ואולי יש עדיין ישיבה, בשם ישיבת הדרום, בזמנו בראשותו של הרב מלצר, רב העיר רחובות, ואני נער , החלטתי כי באם אני בישיבה אני רוצה לגור בפנימייה של הישיבה, וקיבלתי חדר עם עוד שני חברים.
וראו איזה פלא, האחד שלמדתי עימו במשך כל השנה, פרח ואיננו, אינני זוכר אפילו את שמו, ואילו השני לאחר חודשיים או שלושה, הודיע לי כי הוא עומד לעבור לישיבת בני עקיבא אשר בכפר הרואה, וכך עשה. לפני שהוא עבר הוא הבטיח כי ישמור על קשר, הקשר לא נשמר, אבל לאחר מספר חדשים קיבלתי ממנו תמונה , ובתמונה הוא שרוע על הדשא ומאחוריו בנין הישיבה, ומאחורי התמונה הקדשה – לידידי מהחבר....
התמונה הזו נשמרה אצלי, כל השנים, עם כל תהפוכות החיים, התמונה הזו נשארה באוסף התמונות, ולאחר שנים, כאשר הייתי רואה את התמונה, וכבר חשבתי לזרוק אותה, משהו עצר בעדי.
עברו כחמישים שנה, והחלטנו רעייתי ואני לעבור ליקנעם עילית, רכשנו דירה, יפה ומרווחת, וממש ליד הבית ישנו בית כנסת של חסידי חב"ד, מאה מטר בלבד מפרידים ביננו לבין בית הכנסת.
עברנו בסוף חודש אוגוסט, וכבר בשבת הראשונה, הלכתי לבית הכנסת, הרב המקומי קיבלני בספר פנים יפות, והושיב אותי ממש לידו, על ספסל ובו מספר מקומות ישיבה, ותוך כדי ישיבה במקום הבחנתי כי הכסא הסמוך אלי הוא מושבו של איש ושמו כשם החבר ההוא, פניתי לרב ושאלתי אותו מי האיש הנ"ל, מאחר ואיש לא ישב על כסא זה, והוא עונה לי, זה חמי, אבא של אשתי, ואני אומר לו, כי מעניין בנערותי למדתי עם חבר בשם זה, ואנו מתחילים לפתח שיחה, והוא שואל באיזה מקום, ואני אומר בישיבת הדרום, והוא אומר נכון גם הוא למד שם תקופה קצרה, והסקרנות החלה להתעורר, ואני שואל, בזמנו הוא היה מנגן בחצוצרה, מה יצא מזה?
נכון, הוא עדיין ממשיך בזה ועיסוקו במוסיקה, ואני מוסיף ואומר, כי זה עתה עברנו ליקנעם, ותוך כדי התארגנות נתקלתי בתמונה, ויש להניח כי אוכל למצוא אותה, ואכן מצאתי אותה, ולשבת הבאה הבאתי אותה עימי, ואז התברר כי הרב דיבר כבר עם חמו, וזה אישר כי היה עם חבר בישיבת הדרום,
והוא זוכר את שמי, והוא מעוניין להיפגש עימי.
אני לא נסעתי להיפגש עימו, והשארנו זאת להזדמנות שהחם יבוא לבקר את ביתו, ונכדיו, ואז ניפגש.
בינתיים מגיעים החגים, ואני שואל את הרב, מי הוא החזן אשר יעבור לפני התיבה, בימים נוראים, ראש השנה וכיפור, והוא עונה לי, גיסי, בנו של החבר שלך מאז, ועוד בן אחר אני אכיר לך, ומראה לי על בחור ג'ינג'י אשר עומד ומתפלל לא רחוק ממני, ואומר, אתה רואה גם זה הוא בנו, והציג אותי לפניו, וכך הכרתי את שני בניו וביתו של החבר, עוד לפני שפגשתי בו.
אני בזמנו הכרתי נער פחות או יותר בן גילי, התמונה שבידי היא תמונה של נער על רקע ישיבת כפר הרועה, והנה שבת אחת, ואני מגיע לבית הכנסת, מתיישב במקומי, והרב ניגש אלי ואומר לי, האיש אשר יושב מולך בשולחן ההוא שבו ישבת לראשונה, הוא הוא האיש אשר אתה צריך להכיר, ומולי יושב אדם, בעל הדרת פנים, עם זקן כמעט לבן, ארוך, עטוף בטלית, כולל הראש, ואני חושב בליבי, האמנם זה החבר שאותו אני זוכר, אבל אומרים לי שכן, ובבית הכנסת עובר רחש בין המתפללים, הנה החבר של שמוליק, החבר מילדות אשר לא נפגשו זה חמישים שנה, מסתבר כי הרב בהתוועדויות החסידיות, סיפר את הסיפור על שני חברים אשר לא התראו זה חמישים שנה, ובקרוב הוא יוזם מפגש כזה.
בהפסקה של התפילה, אני מרים את הראש, והנה עומד מולי אותו האיש, במלוא הדרו, והוא מחבק ומנשק אותי, כמי אשר מצא אח אובד, קורא לי בשמי ובכנויי, אשר כאז כן עתה, שמוליק, השבתי לו גם אני בחיבוק ונשיקות, לא יצא לנו לשוחח רבות, כי אכן נפרדו דרכינו, ואין מחשבותינו זהות, דרך החיים שלו אינה הדרך שלי, אבל הוא זכר, ואני זכרתי.
הסיפור נשלח על ידי מספר הסיפורים והרושם המסור שמוליק הומינר. שובץ באתר ב -יט', אב, תשס"ח. 20.8.08.
|
© כל הזכויות שמורות
|