סיפורים נוספים:


	האיש שחיפש את מזלו

עמוד הבית » קהילות מספרי סיפורים » תיקיית לילך זהר » בית הספר מאת לילך זהר

בית הספר מאת לילך זהר

נכתב על ידי: לילך זהר

אני גדלתי בבית שבו בית ספר היה ערך עליון. אימי הפולניה, עליה השלום, היתה מורה. 35 שנה מורה שלא החסירה אפילו יום אחד עקב מחלה. היא היתה מהמורות שהתלמידים שונאים כי הן אף פעם לא חולות. המשפט : חולה חולה גוססת אלמנה – לא תפס במקרה שלה-כי היא אף פעם לא היתה חולה – ומתה.
היא היתה מתעוררת כל בקר ממש מוקדם כי היא לימדה שעות 0 והתחילה ב7 ועשרה. מתארגנת, נועלת את עקביה ומתחילה להתרוצץ בבית. תק תק תק תק (נקישות העקבים שלה עדיין מהדהדות לי בראש)וצועקת :"אני הלכתי!" ואני אף פעם לא הבנתי – אם הלכת אז איך את עדיין כאן??היא היתה מעמידה אותי ואת אחותי על המיטות, מפשיטה אותנו מהפיג'מות, מלבישה אותנו בגדי בית ספר, אורזת את שערינו – ואנחנו בכלל ישנות וגוררת אותנו לבית הספר בריצה, כי היא אף פעם לא הלכה היא רצה! זורקת אותנו בשער וממשיכה לתיכון שם לימדה. אנחנו היינו מחכות לשרת שיבוא ויפתח את בית הספר – וזה היה עוד לפני שקראו לו " אב בית".

גם אנחנו לא הינו אףפעם חולות. זאת אומרת, אולי כן היינו, אבל זה ממש לא שינה, כי לבית הספר היינו הולכות גם כשהיינו חולות. יום אחד אחותי הלכה לבית הספר ממש חולה והמורה אמרה לה:"את חולה נורא, חיזרי מייד הביתה!" אז אחותי אמרה לה:" נראה לך? גם אם אמות...אמא שלי תשלח הגוויה שלי לבית הספר".

והיום,אני אמא ואני כמובן – מורה וגם אצלי הילדים אף פעם לא חולים. ז"א אולי הם כן חולים אבל זה ממש לא משנה כי לבית הספר הם ילכו. העיקר שיהיה שקט בבית.
לפני שבוע בבקר, סיימתי להעביר שיעור, פתחתי את הפלאפון וראיתי 20 שיחות שלא נענו, הודעות קוליות ,אסאמסים :"אור ניפצע. סעי דחוף לבית ספר." הודעה מבעלי שיחייה.
הנדון הפצוע בני אור. מייד התקשרתי לבית הספר וכמובן שהיה תפוס כי זה מה שהמזכירות עושות, בולעות את הטלפון. לבסוף נעניתי וביקשתי לדבר עם אור, בני.
שאלתי אותו: מה קרה? והוא אמר שקיבל כדור בראש במשחק כדורגל. "אני בדרך" אמרתי לו והגברתי מהירות. בדרך כל כך כעסתי. היה לי ברור שזו ממש שטות ושסתם מטריחים אותי והיו לי אלף ואחת תוכניות כולל מועדון "הסרט הטוב", שלו חיכיתי כל השבוע ובין רגע, כדור אחד קטן בראש שיבש לי את כל התוכניות. החניתי הרכב ובאסרטיביות נכנסתי למזכירות. ראיתי אותו יושב עם פרצוף מסכן אבל נראה מצויין להפליא. נו, בדיוק מה שחשבתי-אזעקת שוא! שאלתי את אור: "סליחה למה אתה לא בכיתה? "ענתה המזכירה (תוך כדי כתיבת מכתב שחרור)
" הוא קיבל מכה בראש מהכדור והוא קצת מסוחרר" .

"לא מסוחרר ולא בטיח" אמרתי .

"להיפך, עכשיו הראש יעבוד בומבה. מייד לכיתה.
" המזכירה שאלה: "את לא לוקחת אותו הביתה?"
"לא" עניתי. "לא מספיק שכל יום הוא משתחרר ב1, אז ב10 את רוצה שאשחרר אותו? לא מספיק פייסבוק מ1 צריך להתחבר כבר ב 10?
קדימה אור, עולים לכיתה".
"לא לא לא" הוא אמר לי.
"מה לא?" שאלתי.
"אני עולה לכיתה. את הולכת הביתה."

יצאתי מהחטיבה ואמרתי לעצמי:"אמא, אני כמוך! גם אצלי בית ספר הוא ערך עליון! העיקר שיהיה שקט בבית.

מוצש"ק, ה', טבת, תשע"ב