מאכלי גבינות

גבן הגבינות הגלילי - פתיח מספר חדש

נכתב על ידי: יהודה עצבה

לשמיעת גבן הגבינות הגלילי - פתיח מספר חדש:

מה אני אגיד לכם, הרבה סיפורים שמעתי בחיי, הרבה מעשיות סיפרתי. נוהג הייתי לסדר את המעשיות בבית שלי, בארכיון שלי, כאדם שיש לו אוצר בידיו, כמו אספן. מדי פעם בפעם הייתי יושב ומתבונן באוצר, באוצר הגדול של הסיפורים מתבונן קורא, מקשיב, מקליט, מצלם בהיחבא, מתענג על שכיות החמדה האלה שגנוזים בסיפורים.

הייתה לי הרגשה שאני צריך לגנוז את זה מעיניהם של הבריות שמא תבוא באוצר הזה  חס וחלילה עין רעה וכל האוצר הזה ירד לטמיון והרי כבר אמרו החכמים ש'אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'. והיות ואהבתי כל כך אך את הסיפורים, אמרתי בלבי מה שלמדתי מהפלחים בגליל, כשלפלח לאיכר יש אוצר יקר מאוד, הוא ממליץ לא להוציא אותה לעיניהם של הבריות 'כליהא בתיבנהא' אומר הפלח, השאר אותה בערימת התבן. אבל חוכך הייתי שעה ארוכה, בכל זאת להוציא סיפור אחד החוצה.
והתלבטתי איזה מתוך הסיפורים אני אספר עכשיו, איזה מתוך הסיפורים הגיע הזמן שיהיה מסופר לפניכם בשעה זו. והנה הפלא ופלא, כל רגע קפצה מעשייה אחרת, זקפה ראשה בגאווה ודרשה! ממש דרשה את הזכויות שלה להיות הראשונה שאתהדר בה. שתגיד מה שנקרא 'שופוני יא נאס' שאני אתגאה בה.

עמדה הראשונה ובצחות לשון שטחה את דבריה והביאה סימוכין לזכות אבות ונשענה על בריאת העולם וטענה בלהט כי חלק לה במעשה בראשית ועל כן זכות הראשונים לה שאביא את מכמני אוצרותיה ומעשי הנסים שבה לבני האדם כדי שיחזק לבם. לא סיימה דבריה, קפצה חברתה והחלה שוטחת בלהט מגילת היוחסין לזכותה ולמעלותיה.
וכך התחילו המעשיות דוחקות זו את זו ואני מצאתי את עצמי במערבולת המילים ולהט הכתיבה וים הסיפורים שעלה ועלה והציף את כל הסביבה וחשתי כטובע הנאחז בכל מה שיקרה בדרכו ובלבד שיציל את נפשו.

הלכו ועמדו כל גיבורי המעשיות, אלה ואלה ודחקו אלה את אלה והתחיל ממש ריב גדול, מהומת אלוקים במקום, ממש בוקה ומבולקה והייתי חסר אונים בממלכתי שלי.
הבנתי בעוונותי הרבים כי נשכחה ממנה עצתם של חכמים 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. לא חשבתי מספיק לפני שהחלטתי לעשות את המעשה ולהוציא סיפור אחד לאוויר העולם מתוך ים הסיפורים  באוצר הסמוי מן העין שלי. ומצאתי עצמי כאותו עגלון שהעגלה שלו שקעה בבוץ.
אבל, באה שעת חסד אחת ורמזה לי והבחנתי בגיבור אחד המעשים, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ומתפלל בדביקות, עוצם עיניו שלא לראות את התולדה לפניו, הטבע בלשונם וכל כולו נתון בעולמה של תורה ובסודות הכמוסים בה ובה בעת רועה חמורו לפניו וממלא כרסו באותם מיני שרך וקוצים וברקנים וגבעולים גבוהים וירקרקים מלאי עסיס, והוא החמור, גורסם לאיטו וטוחנם זה בזה. וגיבור המעשה שלנו שקוע בעולמו, בתפילתו ובאמונתו כאומר: - טוב לי בדלת אמותיי ואין  לי חלק ביריד ההבלים עמכם.

עמכם? נתכוון לכל אותם גיבורי המעשיות שנדחקו ונדחקו אלה עם אלה על מנת שאספר את סיפורם.
 
והרי על שכמותו נאמר במקורותינו 'מי שבורח מפני הכבוד - הכבוד רודף אחריו' נכבשתי והחלטתי להעמיד גיבורו של מעשה זה במקומו הראוי ויבואו קוראיי, או יבואו מאזיני ליתר, דיוק וישפטו אם לחינם נטלתי קולמוסי ויצאתי לדרך. כל זה הקדמתי כדי לספר מעט משבחו של אדם מישראל שעלילות חייו נפתלות, סתומות ונסתרות ואפילו שתחילתן פשוטה וגלויה, כמו שאנו רואים עכשיו, נתגלגל סיפורו כדרכם של סיפורים והביא עמו סודות ועלילות שאין הדעת יכולה הייתה לשער שעתידים לבוא.

אין צורך לומר שהיה אבא עדי מאותם שלומי אמוני ישראל המקובלים על כל מניין יהודים באשר בא להשלימו. אך רצה הגורל ומשוכות רבות חסמו דרך המלך שבה הלך, שבה שאף ללכת כל ימי חייו ומי אנו שנוכל לפלס לו דרך.

בעוונות יכולים אנו רק לקרוא את סיפור המעשה, או להאזין לו, לחייך ולהיאנח במקום בו צריך לחייך ובמקום בו צריך להיאנח.

מכיוון שסיבבנו את החומה דיינו, הבה נפתח את השער ונפסע על בהונות במחוזות המעשה.

הערה: המשך יבוא....

באדיבות מוזיאון חצר היישוב בירושלים
© כל הזכויות שמורות
יג', חשון, תשע"ג. 28.10.12
 
|