הבובה - סיפור אמיתי מחייו של קפקא

שוקה דינור סיפר בתוכניתו של שמעון פרנס את סיפור הבובה. סיפור אמיתי מחייב של קפקא שמת בגיל 41 ממחלת השחפת. בשנה האחרונה לחייו של קפקא, הוא היה מאוהב בבחורה בשם דור דיאמנד שגילה היה מחצית מגילו, הוא הגיע איתה מפראג לברלין בשנת 1923. החודשים האחרונים שלו היו החודשים הכי מאושרים בחייו למרות שבריאותו הידרדרה.

כל יום יצא קפקא עם דורה חברתו לטיול בגינה, יום אחד הם נתקלו בילדה שהתייפחה בבכי. קפקא שאל את הילדה : מה קרה? והילדה סיפרה לו שהיא איבדה את הבובה שלה והיא כמובן מאוד מאוד עצובה. קפקא החליט להמציא לה הסבר: "הבובה שלך יצאה למסע"אמר לה. מניין לך ?שאלה הילדה. אמר לה קפקא : היא כתבה לי מכתב. הילדה לא נראתה משוכנעת וביקשה ממנו לראות את המכתב.
קפקא אמר לה: תראי, את המכתב השארתי בבית , אבל אני אביא לך אותו מחר. הוא נשמע מאוד משכנע, עד שהילדה כבר לא ידעה מה לחשוב: יכול להיות שהאיש המסתורי הזה מספר לה את האמת?
קפקא חזר הביתה לכתוב את המכתב. ישב אל שולחן העבודה שלו. דורה חברתו ראתה שעל פניו הרבה מאוד רצינות ומתח כמו שהוא כתב את היצירות שלו. למחרת קפקא מיהר לגן עם דורה חברתו ובידו המכתב. הילדה המתינה לו ומאחר ולא ידעה לקרוא, נאלץ קפקא לקרוא בפניה את המכתב: הבובה מצטערת מאוד, נמאס לה לגור כל הזמן עם אותם האנשים, היא צריכה לתור את העולם לרכוש ידידים חדשים, למרות אהבתה הגדולה לילדה,  אבל הבטיחה לכתוב לילדה מדי יום ולעדכן אותה מה קורה לה.

העובדה שקפקא טרח לכתוב את המכתב הראשון כבר היה מדהימה! ואז התחיל לכתוב כל יום מכתב רק כדי לנחם את הילדה, שבמקרה נתקל בה בגינה. אחד הסופרים המבריקים בתולדות האנושות, מקריב את זמנו ההולך ואוזל בגלל מחלה קשה, בכתיבת מכתבים דמיוניים, במקום עינייני עבודה.
דורה חברתו סיפרה שהוא כתב את המכתבים ברצינות כה גדולה ורבה כאילו הוא כותב בספר. כך מדי יום במשך שלושה שבועות הוא הלך לגינה וקרא באוזני הילדה מכתב נוסף. הבובה גדלה, הולכת לבית הספר, מכירה ילדים ואנשים חדשים, אבל מתחילה לרמוז על כמה סיבוכים בחייה, שלא מרשים לה לשוב הביתה. לאט לאט מכין קפקא את הילדה לרגע שבו תיעלם הבובה מחייה, הוא מתקשה למצוא סיום, אבל בסוף החליט לחתן את הבובה.
הוא מתאר את הבחור הצעיר שהיא מתאהבת בו, את החתונה הכפרית המיוחדת שנערכה ואז בשורה האחרונה נפרדת הבובה מחברתה. בשלב זה אומר המספר שהילדה כבר לא מתגעגעת לבובה.
 
קפקא נתן לה משהו אחר במקומה. עד שחלפו שלושת השבועות ריפאו אותה המכתבים מהאומללות שלה. לילדה יש סיפור. כשמתמזל מזלו של אדם, הוא חי בתוך סיפור או בתוך עולם דמיוני.
מכאובי העולם הזה נעלמים.

שוקה דינור מסכם: מרגש איזה אדם הוא היה ! האנושות ותשומת הלב שלו לילדה. המחוייבות למכתבים והאחריות לעמוד מאחורי מה שהבטיח והמקצוענות בכל מצב, לא משנה למי אתה כותב, אתה עושה זאת ברמה של סופר לכל דבר.