|
"העוני מאלוהים, הלכלוך מבני-אדם. עדיף בגד עם טלאים נקי מאשר בגד חדש מלוכלך", כך הסבירה לי אימי כשישבנו מחוץ לצריף, בשמש החורפית הנעימה, בעודה מתקנת בגד ישן.
"אמא תראי מי בא לכיוון שלנו" אמרתי בפליאה "שכטר!!!".
שכטר היה ראש המועצה הכל יכול של המעברה. הוא הגיע פעמיים בשבוע וטיפל ביד רמה בכל העניינים. דווקא אדם נחמד, שנראה כמו בן-גוריון, רק שהיה קצת יותר שמנמן וצבע שערו ג'ינג'י מעורב בלבן ולא לבן בוהק כמו של בן-גוריון.
"אוי לאותה בושה" נחרדה אימי, "בטח הוא בא לנזוף בי כי לקחתי את הבלטות" והצביעה על ארבע מרצפות הבטון הגדולות שהונחו על הקרקע החולית והיוו מעין שביל שחיבר בין שני הצריפים ואיפשר לנו לעבור מצריף לצריף מבלי לשקוע עמוק בבוץ ומבלי ללכלך יתר על המידה את רצפת הצריפים. "אבל הן באמת היו מונחות בחוץ כאבן שאין לה הופכין", מילמלה.
"דינה, אני מסתלקת מכאן. אם ישאלו אותך איפה אני, תגידי שאני לא פה". ונעלמה כלא היתה. אם היינו משחקות במחבואים, לא הייתי מוצאת אותה כל כך בקלות.
את שכטר ליווה אדם צעיר וגבוה בהרבה ממנו. השניים התקרבו. "שלום ילדה, איפה אמא שלך?". "היא לא כאן" עניתי. שאלו אם יכולים להציץ בצריף. מחוסר ברירה עניתי שכן, אף כי חששתי שאמי הסתתרה בו. נכנסו, סיירו, התבוננו היטב, התלחשו ביניהם ויצאו. חשתי הקלה.
"ילדה, של מי הצריף הסמוך?". "האאה, גם שלנו". שוב שאלו אם יכולים להציץ. שוב הציצו ברוב ענין, הסתודדו ויצאו, כשאני רועדת כעלה נידף כי חששתי שאימי אולי נמצאת בצריף הזה.
"מתי אמך תחזור?". "לא יודעת" עניתי. "חבל" אמרו שניהם במקהלה. הצריפים שלנו היו האחרונים והקיצוניים ביותר במעברה, ולפיכך עזבו את המקום כי סיורם הסתיים.
משהסתלקו, אימי הגיחה משום מקום ושאלה: "מה הם רצו?". "לא יודעת, הם רק נכנסו לצריפים והסתכלו והצטערו שאת לא נמצאת" עניתי. "את יודעת מי היה איתו?" ."לא". היא כנראה התחבאה מספיק קרוב, אם שמעה שהיה איתו מישהו.
אחרי מספר ימים כשהלכנו אימי ואני בחלק אחר של המעברה, ראיתי את האיש שליווה את שכטר בקיוסק, כשהוא משרת לקוחות. "אמא!!!" קראתי, "זה האיש שליווה את שכטר". "האאה, זה. הוא טריפוליטאי, יופי הוא יודע ערבית. אני אשאל אותו", אמרה אימי.
"שלום, מה שלומך? אתה זוכר את הבת שלי?" והצביעה עלי "היא אומרת שהיית עם שכטר בצריפים שלנו". "כן בטח, אני זוכר היטב. שכטר לקח אותי כמתורגמן, הוא מאד התרשם מהנקיון והסדר ורצה להגיד לך בעצמו שכל הכבוד לך שהצריפים שלכם הכי נקיים וממורקים מכל הצריפים של המעברה". פניה של אימי נפלו. החמיצה מחמאה מראש המועצה האשכנזי!!!. זו היתה החמצה כואבת. אני דווקא חשתי גאווה וחשבתי לעצמי: "העוני מאלוהים, הנקיון מאמא שלי".
איזה כיף, הבית נקי
"ירדה לי אבן מהלב, היום התלבשתי על הבית וניקיתי אותו יסודי. הכל מבריק, איזה כיף!!!", כך שיתפה אותי אחותי יהודית בשמחתה. בית נקי משדרג את התחושה.
למחרת רותי אחותי הצעירה, שנקראה רות כי נולדה בערב השבועות, צילצלה נסערת: "צילצלתי ליהודית, פרצו לה בלילה הביתה וגנבו לה לא מעט דברים והמשטרה עכשו אצלה". לא קשה לתאר את כאב הלב שחשתי למשמע הבשורה, תמיד הייתי רגישה למה שקורה ליהודית המבוגרת ממני בסך הכל בשנה וחצי. רציתי להתקשר מיד, אך החלטתי להמתין מעט עד שהיא תתפנה.
"את לא יודעת איזו הרגשה איומה שכפורצים אליך הביתה ומרססים אותך בסם הרדמה ולוקחים מכל הבא ליד" אמרה לי יהודית ופירטה את הנזק שנגרם לה מהפריצה בין היתר גנבו לה את התיק על תכולתו, שעד היום טרם השלימה את חידוש המסמכים שהיו בו. "תצחקי עלי" המשיכה: "מכל מה שקרה והמצב הקשה שאני שרויה בו, שמחתי שכשהמשטרה הגיעה, הבית היה נקי...". חשתי הקלה. כזאת יהודית. תמיד יש לה הכשרון להפחית מהמכה ולעודד אותנו בכל מצב בראיית חצי הכוס המלאה. צחקתי. אמרתי לה שלא פלא שחשבה על כך. ביקשתי ממנה להמתיןרגע. הבאתי את הסיפור "שכטר" אותו כתבתי יומיים קודם לכן והקראתי לה אותו. "יש לי דמעות בעיניים" הגיבה. והגנבים בטח לא היה להם פנאי לשים לב שהבית נקי...
© כל הזכויות שמורות
|