|
אימי הניחה על השולחן הערוך לקראת ארוחת הערב, את סיר האלומיניום המהביל. הניחוח הנפלא של תבשיל השעועית עם הבשר ותפוחי האדמה מילא את החדר. "איזה יופי, האוכל שאני אוהבת" חשבתי. טיפסתי על הכסא, הכנסתי את היד לסיר לקחת חתיכת תפוח אדמה. גיהנום. הבית כמרקחה. אמי אחוזת האימה מרחה שמן על היד הדוויה וניסתה להרגיעני בכל דרך. בכיתי ללא הפסקה.
"חוד לבניתה עמל מעה דורה". "קח את הילדונת, עשה איתה סיבוב" אולי היא תרגע" אמרה אימי לאבי. אבי, הרכיב אותי על כתפיו וירד איתי לרחוב. "דין דין, מה את רוצה שאני אקנה לך?" אני המשכתי לבכות. ידי הבריאה על הבסקו (סוג של בארט) שעל ראשו.
היד הפגועה באויר. כל הדרך ניסה אבי לשעשע אותי. שר לי פיוטים, ניסה לדובב אותי. אני לא הפסקתי לבכות. לבסוף אבי מצא חנות קטנה שעוד היתה פתוחה כדי לקנות לי ממתק. תיקרת החנות נראתה לי מאד נמוכה, ממרום מושבי על כתפיו של אבי. התאורה של החנות היתה נורה גלויה שהיתה תלויה בקצהו של חוט חשמל שהשתלשל ממרכז התיקרה. הנורה היתה כמעט בגובה העיניים שלי.
אני המשכתי לבכות. פתאום משהו ריתק אותי. גיליתי תגלית מרעישה: כשאני בוכה, יוצאות מהנורה המון, המון, אבל המון קרני אור, אלומות, אלומות ובאות לקראתי במהירות, באיטיות, קצרות, ארוכות, עבות ודקות. עצמתי, מצמצתי וצימצמתי את עיני לסרוגין כדי לבדוק את הפלא.
התופעה כל כך הסעירה, במיוחד כשהבנתי שאני יכולה לשלוט באורך קרני האור ובמהירות שהן באות לקראתי. שכחתי את הכוויה, שכחתי לבכות ונרגעתי.
תנסו גם אתם. מאז, אמי לא הניחה אף פעם יותר סירים על השולחן והכוויה? לא פגעה כהוא זה באהבתי לתבשיל השעועית שמככב לעתים קרובות במטבחי.
|