סיפור הביג בן

אביה של דינה, חברתי מאז חטיבת הביניים, עבד בחברת נסיעות ולכן איש לא הופתע כשהיא הכריזה שנדבקה חזק בחיידק הנסיעות לחו"ל. ליום הולדתה ה -16 הביא לה אביה מפה גדולה של העולם אותה תלתה במקום של כבוד בחדרה. פעמיים בשנה היה אביה מסדר לה טיסה לחו"ל וכל פעם כבשה יעד שונה. היא למדה שפות רבות, אהבה הרפתקאות, רצתה להכיר תרבויות שונות וחלמה שביום מהימים תכתוב ספר על טיוליה. איש גם לא הופתע כאשר בסיום שירותה הצבאי החלה לעבוד כדיילת ואחר כשנתיים ,באחת הטיסות לאנגליה,הכירה את בעלה ג'ון,שזה עתה חזר מחופשה בלונדון להמשך לימודיו בארץ באוניברסיטת בר- אילן במסגרת לימודים לסטודנטים מחו"ל. הם התאהבו, התחתנו וכעבור שנה נולדו להם שני בנים תאומים זהים ויליאם וצ'רלס. ג'ון ודינה התגוררו כשש שנים בלונדון בקרבת משפחתו של ג'ון ואז עלו לארץ ."ברור שהילדים צריכים ללמוד בבית ספר טוב בארץ" נימקה. אני למדתי וטרינריה ויחד עם בת זוגתי לחיים, קים,הקמנו מרפאה ופנסיון לחיות. כשהזדמן היינו דינה ואני משוחחות בטלפון כדי לשמור על קשר. לאחר שהתמקמו ברעננה לרגל יום הולדתם השישי של הילדים ,הגיעה משפחתה לפנסיון שלנו ואימצה לה גור חמוד . בכל פעם כשכל המשפחה היתה יוצאת יחדיו לטיול ארוך, היו מביאים אלינו את הכלב ואנו שמרנו עליו בפנסיון עד חזרתם. ככל שהזמן חלף, הקשר התנתק מעצמו וגם דינה פסקה מהרגלה להביא לנו את סטאר בכל נסיעותיה. נזכרתי בכך בדיוק כאשר אחד מעובדי המקום קרא לי לענות לשיחת טלפון שבמשרדי. "בוקר טוב כאן ד"ר שיראל ,במה אוכל לעזור ?" שאלתי כהרגלי. "היי מה שלומך?" מיד זיהיתי את הקול "אני יודעת שמזמן לא דיברנו..". השיחה ביננו התארכה נאמרו מספר משפטים נימוסיים ולבסוף לאחר שתיקה קצרה ניגשה דינה ישר לעניין. "את זוכרת את סטאר הכלב שלקחנו ממך? אז ככה. הכלב כבר זקן וזקוק לטיפול ואני חייבת לנסוע יחד עם ג'ון לצרפת לכנס חשוב. אני יודעת שאת עסוקה מאד אבל תעשי לי טובה בייבי, תבואי אלי לטפל בסטאר וגם יש לך הזדמנות לנוח קצת ולעשות חיים בבריכה ובסאונה שיש לנו". לא הספקתי להגיב וכבר שלפה את כתובתה, הפריחה נשיקה טלפונית וניתקה. הרגשתי שנהגתי בדיוק כמו אותה נערה שהייתי כשלמדנו בחטיבה. דינה, "מלכת הכיתה" מבקשת משהו וכל התלמידים מבצעים זאת ללא אומר וללא יכולת התנגדות כל שהיא. דינה ערכה לי סיור קצר בביתה והתנצלה שלא תוכל להמשיך איתי גם לקומות העליונות של הבית כי בדיוק המונית הגיעה. במהירות דחפה לידי רשימת מטלות מפורטת מאד בשתי טבלאות שונות. האחת לטיפול בסטאר והשניה לטיפול בבית. כדי שחלילה לא אשכח משהו השאירה אפילו עותק תלוי על המקרר עם מגנט שעליו היה הלוגו ומספר הטלפון שלנו בפנסיון. בראשי חלפה מחשבה מהירה "מעניין איך הגיע לידיה המגנט החדש הזה. הרי החלפנו בחדש לא מזמן ואני זוכרת שלא חילקנו עדיין ללקוחותינו הוותיקים". המונית יצאה לדרכה לשדה התעופה וגשם עז החל לרדת. נכנסתי לבית, הדלקתי את התנור ואת הטלוויזיה בסלון והמתנתי עד שהגשם ייפסק כדי שאוכל לקחת את סטאר לטיול . לאחר כרבע שעה צילצל הפלאפון שלי ודינה היתה על הקו: " שיראל עוד דבר אחד קטן. ג'ון הזכיר לי שלא הצלחנו לתפוס את ויליאם בטלפון וליידע אותו בדבר הנסיעה,כמו כן מזמן לא קיבלנו ממנו מכתב. תודיעי לי בבקשה אם יצור קשר,אנחנו קצת מודאגים". זכרתי במעומעם שבאחת הפעמים האחרונות בהן שוחחנו ,סיפרה לי דינה שויליאם סיים את שירותו הצבאי ועבר להתגורר בלונדון לאחר שקיבל עבודה חשובה באיזשהי חברה "שסידרה לו משפחתו של ג'ון כמובן".צ'רלס, בנה השני, למד כאן לימודי משפטים ועבד כשותף עם אביו במשרד עורכי הדין שפתחו יחד בהרצליה. ואכן יום לפני שובם של דינה וג'ון ,מצאתי בתיבת הדואר מכתב שזיהיתי מיד שהגיע מלונדון. על המעטפה היתה רשומה בגדול המילה " urgent" ובעברית בכתב יד קטן יותר "דחוף ביותר". הנחתי את המכתב על השידה ופניתי לטפל קודם כל בסטאר.הטלפון בבית צילצל.ארבע פעמים צילצל וכל פעם כשעניתי השיחה נותקה. חשבתי שיתכן וויליאם מנסה להתקשר ולא מצליח. כהבטחתי לדינה התקשרתי אליה וסיפרתי לה על המכתב ועל הטלפון שמתנתק כל הזמן. דינה נשמעה מבוהלת והתבקשתי לקרוא לה את הכתוב במכתב.הרגשתי באי נוחות שהלכה והתגברה עם כל שורה שקראתי לה. ”אמא שלום, אין באפשרותי לאמר לך את הדברים האלו בטלפון ואיני רוצה שאבא יידע מזה.הדברים צריכים להשאר ביננו ואני יודע שאת תעשי הכל כדי לעזור לי יהיה מה שיהיה ובלי שאלות". קטעתי את הקראת המכתב ואמרתי לדינה שאם ויליאם אינו רוצה שאביו יידע אז אולי כדאי שגם אני לא אמשיך בקריאה.דינה נשמעה מבוהלת יותר מקודם אך היתה מאד החלטית כשביקשה ממני שאמשיך . "אני מבקש ממך שתלכי לחדר שלי. תפתחי את ארון הבגדים ובמדף השלישי בו אכסנת את מתנות החתונה שלי שקיבלתי בארץ מחברותייך, תמצאי חבילה מיוחדת.החבילה עטופה בנייר שעליו יש תצלום של הביג- בן.שמתי את החבילה בביקורי האחרון בארץ ורציתי למסור אותה לחבר. לצערי לא הספקתי כי נאלצתי לחזור מיד ללונדון בגלל העבודה. אני מצרף כאן מספר טלפון, ואמא בבקשה רק תבקשי ממנו שיגיע הביתה בדחיפות לקחת אותה.הוא כבר יודע במה מדובר. אוהב ומתגעגע מאד ויליאם". עליתי לקומה ב' ועשיתי דרכי במסדרון כבקשתה של דינה. סטאר בקושי עלה אחרי במדרגות ורחרח כל הזמן את השטיח שהיה פרוש לכל האורך. ידעתי שכלב נוהג כך לעשות רק אם הוא חש בריח שונה מזה שהוא מכיר או שמשהו נשפך על השטיח. צחקתי שבעקבות כך דמיינתי את עצמי כשחקנית ראשית בסרט מתח וחיפשתי כתמים כלשהם על השטיח שכמובן לא היו. כשהבחנתי שגם התמונות, שהיו תלויות על קיר המסדרון הונחו בצורה לא ישרה ,תחושת פחד החלה לכרסם בי."זה ממש לא אופייני לדינה". כל הדלתות נראו לי דומות . על אחת מהן היה שלט ילדותי שבו כתוב היה "החדר של צ'ארלס " ועל השניה היה שלט " הכניסה לזרים אסורה ". ידעתי מיד שזהו חדרו של ויליאם. פתחתי את הדלת בהיסוס ונכנסתי פנימה.המיטה היתה הפוכה, כל הדברים מהארון היו זרוקים על הרצפה .צילצול הפלאפון הקפיץ אותי ממקומי "נו, מצאת את החבילה? " התקדמתי כמה צעדים לעבר הארון והפעם הבחנתי בחלון שפנה לכיוון הגינה. הזכוכית היתה מנופצת והחלון פרוץ.

תיארתי לדינה את המצב בחדר ובמסדרון ואמרתי לה שהיתה פריצה. לרגע נדמה היה שהשיחה נותקה כי דינה לא ענתה ואז בקול מעשי אמרה "תתקשרי למשטרה " אבל מיד הוסיפה " לא ,לא, לא כדאי. אני אצלצל לצ'ארלס שיגיע אלינו הביתה ויחכה לנו. אני כבר חוזרת לארץ. אני מרגישה שכך זה עדיף,תודה על הכל". פעמים מספר ניסיתי להתקשר לדינה לשמוע מה קרה אך לא היה מענה בטלפונים ושוב נותק הקשר ולא חשבתי על זה יותר. הגורל חשב כנראה אחרת. לאחר חמש שנים של זוגיות ושותפות בעסק,קים הודיעה שהיא פורשת מהעסק וגם עוזבת אותי: " אני מתנצלת שאני פוגעת בך. תאמיני לי תמיד אהבתי אותך אך לא הייתי בטוחה בזהותי המינית עד אשר פגשתי באקראי את אחד מלקוחות המרפאה. הוא עו"ד שהיה נשוי בתקופה שהכרתי אותו ומדי פעם היינו נפגשים בחשאי בבית שהוא שכר בהרצליה בסמוך למשרדו. ידעתי כל הזמן שהמצב בינו לבין אשתו לא טוב והם אכן התגרשו כאשר אשתו עזבה את הארץ ונסעה להתגורר בלונדון ללא הסכמתו". מוחי עבד בקדחנות.

חיברתי את הפרטים שמסרה לי קים אחד לאחד :עו"ד, הכירה אותו במרפאה, משרדו בהרצליה, לונדון ובום נפל לי האסימון. הגבר שלמענו אני ננטשת הוא ג'ון. עכשיו הבנתי את פשר המגנט שהיה תלוי על המקרר ועוד סימנים שהחלו להתברר לי בהתנהגותה של קים.חופשות שלקחה מדי פעם מהעבודה ולא הרחיבה עליהם הסברים, טלפונים שעשתה ומיד ניתקה ועוד. ההודעה הזו זיעזעה אותי וחשבתי גם על דינה שהיתה עכשיו גם חברתי לעניין הנבגדות.עוד חתיכה בפאזל של חייה של דינה התיישבה לי במקומה. אומרים שהזמן מרפא הכל ואכן המשכתי בחיי. מצאתי בת זוג אחרת והשקעתי את מרבית זמני במרפאה בלבד שהפכה בינתיים לבית חולים לחיות.רבה היתה הפתעתי כאשר הוזמנתי יום אחד לפתיחת סניף של ספרי "סטימצקי" ליד בית החולים ועל אחד המדפים מצאתי ספר בשם "הביג בן" שם המחברת היה דינה גולדסמיט. הפכתי את הספר וראיתי את פניה של דינה ניבטים מהעטיפה. חיוך עלה על שפתיי "חלומך להוציא ספר על מסעות בעולם סוף סוף התגשם,כל הכבוד דינה" אמרתי לעצמי.
המשכתי בזריזות לקרוא את התקציר והחיוך נמוג. נוכחתי לדעת שחלומה אכן התגשם אך בטח לא לספר הזה פיללה. רכשתי את הספר והעמקתי בקריאתו.הופתעתי לגלות שהספר הוא ספר אוטוביוגרפי על מרגל שהסתבך בפרשת ריגול בינלאומית ושילם על כך בישיבה בכלא הבריטי שנים רבות.שמו של המרגל היה ויליאם. ויליאם היה בעל אזרחות בריטית, היתה לו משפחה באנגליה ,למד בתיכון ערבית כשפה שניה וגמר בהצטיינות את מגמת המזרחנות. כל אלו ובנוסף נתוניו האישיים הגבוהים הכשירו אותו לתפקיד.
הוא גוייס ישירות לשורות חיל המודיעין מיד לאחר הטירונות. לאימו תמיד אמר " אין לך מה לדאוג אני לא נמצא בשדה הקרב וחוץ מזה מדי פעם אוכל לנסוע ללונדון לבקר את המשפחה". היא נרגעה ולא חשדה בדבר גם כשאמר לה שקיבל מלגת לימודים בלונדון מהצבא והוא חייב לעבור להתגורר שם.הנחתי לרגע את הספר בצד ונזכרתי לפתע ברגע מביך שארע לי. במהלך חתונה משותפת בה היינו דינה ואני, שמתי לב שדמעה ולא של אושר ירדה מעינה של דינה .
"מה קרה דינה, למה את בוכה?" שאלתיה ברוך ובשקט. "אני בוכה כי אני לא זכיתי לחתן את ויליאם כמו כל אם רגילה. לאחר כשהות של שנתיים בלונדון הוא צילצל הביתה והודיע לי שהוא מתחתן עם בחורה מקומית ושהוא מצטער שאינו יכול להזמין אותנו לחתונתו . כל מה שאמר הוא שהיא בחורה טובה ושאביה איש עסקים עשיר. הוא גם התנצל ואמר שמוטב שמשפחתה לא תדע על משפחתנו.

כל כך כואב לי ואני מרגישה פגועה כאילו הוא מתבייש בנו.גם לביקוריו בארץ לא הביא את אשתו ולא דיבר על חיי הנישואין שלו. ג'ון לא סלח לו על כך והמעיט את קשריו עימו. אצלי זה סיפור אחר.בן זה בן ואעשה הכל למענו לא משנה מה הוא יעשה, העיקר שיהיה לו טוב". הסיבות לרסיסי ליבה השבור הובהרו לי תוך כדי המשך הקריאה בספר. חתונתו של ויליאם היתה מסווה וכר מושלם לפעילותו כמרגל שעמד לחשוף את פעילות אביה של הנערה. האב היה תעשיין גדול בתחום הנשק ומעורה בחברה הגבוהה של לונדון.הוא למד ערבית עסקית ומדוברת ותירץ זאת בנסיעותיו הרבות לאחת ממדינות ערב עימה כביכול היה עושה עסקים חוקיים לגמרי. מדי פעם היה מצרף את חתנו לנסיעות העסקים לאחר ששילב אותו בעסקיו כמנהל בכיר באחד ממשרדיו. לכאורה עסקים חוקיים אלא שהמוסד ידע שהאב מספק ידיעות לאוייב. "וואו "אמרתי לעצמי "עכשיו מאד ברור מדוע ויליאם היה כל כך חשאי בדבר חתונתו ודאג להסתיר את זהותו האמיתית".
כשנודע לה שויליאם הואשם בריגול כמשתף פעולה עם חמו, עזבה את הארץ במיידית כדי להיות לצד בנה. היא ביקשה מג'ון לעזור לו במשפט אך ג'ון סרב ,משפחתו ניתקה את קשריה עם דינה וילדיה והם פתחו בהליכי הגירושין. צ'רלס הצטרף לאימו ונטל חלק בייצוג ויליאם במשפט.כעבור מספר שנים יחד עם שליחים מהארץ הביא לשחרורו המוקדם של ויליאם מהכלא בעקבות עסקת חילופיי מרגלים בין ישראל ובריטניה. כשהגעתי כמעט לסופו של הספר אחזה בי צמרמורת. קלטתי במובן מסויים שגם לי היה חלק זעיר בעלילת הריגול הזו. דינה סיפרה שויליאם חי למעשה חיים כפולים. היו לו שני דרכונים שונים ומדי פעם היה מגיע לישראל לבקר את המשפחה וניצל זאת להעברת חומר על חמו למוסד שהכיל תמונות ותכתובת. ברבות הימים נודע גם לסוכנות הביון של בריטניה על פעילותו של החם וגם על פעילותו של ויליאם. הם גילו את זהותו האמיתית ועקבו אחריו גם בלונדון וגם בארץ. הם עקבו אחרי פגישותיו בארץ וכך גם גילו את שיטתו. הפריצה לביתו היתה דרך למצוא הוכחות לפעילות. מציאת המעטפה היא הדבר שהביא להרשעתו הסופית.