שלוימלה או שליימזל

שלויימה או ”שלימזל" היה כה חסר מזל מרגע היוולדו שמיד הודבק לו הכינוי "שלימזל". אימו נפטרה בשעת הלידה ואביו נפטר מיד אחריה ממחלה קשה.
"שלימזל" לא הוציא מילה אחת מפיו וכל הזמן היה צורח ומוציא קולות של חיות. חשבוהו תושבי הכפר למשוגע והניחו לו לנפשו. "שלימזל" לא למד ולא מצא עבודה וכך היה מסתובב בין הבתים בעיירה שמח לכל פת של לחם שאנשים טובים נתנו לו.

יום אחד באחד מחודשי הקיץ החליט גביר העיירה לנסוע לנופש. שכר הגביר שני שומרים שישמרו לו על הבית ונסע. ראו השומרים את כל הטוב שהיה במזווה אכלו ושתו עד כי נרדמו שיכורים. באותה העת הגיעו לעיירה גנבים שמעו על דבר נסיעתו של הגביר והחליטו לפרוץ לביתו. לפתע מהחשיכה נשמעו קולות נביחה רמות של כלבים שהפחידה את הגנבים.

לנביחות הצטרפו כל כלבי העיירה והתושבים התעוררו משנתם."אמהלה" ו"אברוך" צעקו הגנבים בקול רם ונסו מהמקום כל עוד נפשם בם. האנשים התגודדו סביב "שלימזל" ובפעם הראשונה בחייו, מתוך התרגשות, יצאו מספר משפטים מפיו.

הוא סיפר להם שראה את הגנבים ורצה לקרוא לעזרה אך לא ידע מה לעשות. כה רצה לגמול לגביר שנתן לו מחסה ואוכל מדי פעם והרגיש חסר אונים.
לפתע החל לעשות את מה שידע לעשות הכי טוב כל חייו וכך עשה. הוא החל לחקות את קול נביחתם של הכלבים. כשנודע הסיפור לגביר הוא אימץ את שלויימה לבן. לפעמים שלויימה שואל את עצמו האם הוא מצא את המזל או המזל מצא אותו.