|
סיפרה לי מישהי שהייתה בסיור בירושלים ומאוד מאוד התרשמה מן השביל המוביל ממגרש החניה של בנין כלל, למחנה יהודה, לשוק, וסיפרה כי ראתה תמונות אשר שמו על הקירות, ואני אמרתי לה כי מקום זה היה מגרש המשחקים שלי בילדותי, ואז לא היה שם שביל כי אם גדר אבנים אשר הפרידה בין בית הספר אליאנס, ובין ת"ת עץ חיים אשר בו אני למדתי.
והפלגתי בסיפורים על מלחמות האבנים אשר היו בין התלמידים מצד אחד לשני, אולם תקופה קצרה בשנה כל המלחמות נשכחו, תקופת קטיף התות, בתוך הגדר צמח עץ תות לתפארת, פרותיו שחורים כפחם, עם קצת סגול, אם מסתכלים טוב טוב.
או אז היו התלמידים מטפסים על העץ תלמידים משני בתי הספר, שוכחים את המלחמות, שוכחים כי אלו שיכנזים ואלו פרענקאלאך, יושבים על העץ ואוכלים תותים במלוא הפיות, ומיץ התותים ניגר מן הפה לידים ומשם לבגדים, ומה שחיכה לנו בבית רק אנחנו יודעים.
מלבד הליכלוך שאינו יורד בכביסה, גם היינו חוזרים עם חורים במכנסים אשר נתפסו בענפי העץ, ומלמטה היינו שומעים את קולו של הצדיק ר' אריה לוין ז"ל אשר היה קורא לנו בקולו המתוק - קינדערלאך, הרי אתם חס וחלילה יכולים ליפול, ומתחנן על נפשנו שנרד, אולם לא יכולנו לעמוד בפיתוי.
רק קריאתו של שמש החדר, אשר היה מסתובב עם צרור גדול של מפתחות. כילדים היינו בטוחים כי בצרורו יש גם מפתח לגן העדן, וכאשר הוא היה קורא לחזור ללימודים, חששנו ממנו, וירדנו מן העץ
ואוי לצורה שהייתה לנו, צורה צורה, אבל החוויה נשארה לכל החיים.
סיפר שמוליק הומינר מספר סיפורי ירושלים לשעבר תלמיד ישיבת עץ חיים. הסיפור שובץ באתר ב - ז' טבת, תשס"ח. 16.12.07.
|