|
בתי ואני נכנסנו לסטודיו לעיצוב שמלות כלה לחפש שמלה ליום כלולותיה. המעצב שראה אותה התלהב ממראה ה"בתולי" שלה ואמר שהיא הדמות שחיפש לדגמן שמלה שעיצב, והציע לה לדגמן שמלת כלה לקטלוג כלות ובתמורה תקבל כל שמלה שתרצה.
נזכרתי שלושים שנה אחורנית ....
ישבתי בכתה יא' בשיעור היסטוריה בוהה בלוח ושומעת ברקע את המורה מלמד על העליות הראשונות. לפתע נקישות בדלת. מדאם מולנר ,ראש מגמת אופנה בתיכון, עמדה בפתח הכיתה , אישה כבת ארבעים חטובה ומטופחת , גבוהת קומה, לבושה תמיד בקפידה , שיערה השטני מסודר למשעי בתספורת קצרה מנופח קלות קדימה, ציפורניה משוחות בלק אדום, מתופפת על עקביה הדקים וסיגריה בדרך קבע בין אצבעותיה.
"סליחה על ההפרעה, אסתר שרון בכיתה?"
כן עניתי,
תיגשי בבקשה לחדרי.
נגשתי לחדרה של מדאם מולנר.ובדרך חשבתי מאין היא מכירה אותי, מה היא רוצה ממני?
" בואי כנסי,"
" אני החלטתי שאת תציגי את שמלת הכלה בתצוגת האופנה בסיום שנה".
" אני?! מה פתאום אני ? יש בנות מתאימות יותר...."
" ראיתי אותך החלטתי שאת תציגי!!! יש לך את הנתונים הנחוצים: גובה, מבנה גוף טוב ואת נעימת מראה "
כשיצאתי מהחדר פגשתי חברות וסיפרתי להם בהתרגשות על התפקיד שקיבלתי אך יחד עם זה בהיותי נערה שקטה וביישנית ונחבאת אל הכלים מאוד חששתי : מה יהיה אם אמעד או תהיה תקלה אחרת, איך אשא את הבושה?
השמחה הראשונית נמהלה בהרבה חששות שאט אט גברו על הגאווה והשמחה.
ההכנות החלו, תחילה, לקיחת מידות תכנון דוגמה ותפירת גדם השמלה מבד ערבי ע"י בנות מגמת אופנה. לאחר מכן תפירת השמלה ומדידות רבות.
התחלתי ללמוד ללכת "הליכה מלכותית" וזקופה כשמבטי נישא קדימה.
קיבלתי מאחת מחברותי נעלי עקב לבנות צרות ולוחצות ונאלצתי להתאמן ללכת איתם. זו הייתה הפעם הראשונה שנעלתי נעלי עקב. התקשיתי לצעוד איתם נושאת על גופי תחתית שמלה כבדה בעלת שכבות בד רבות וחישוק ברזל בתחתית, ושמלה הצמודה מאוד בחלקה העליון ובמותן ושזורה באבני חן לבנות, ומהמותן "קצפתית" ותפוחה מאוד ממטרים רבים של בד טול לבן.
כ-עשרה ימים לפני התצוגה כשהכול היה מוכן . השמלה, הינומה, נעלים, כפפות ארוכות וטבעת גדולה על אחת האצבעות ותסרוקת שאותה ניסו מספר ימים לפני כן.
באחד המדידות המייגעות האחרונות כשאני מתרגלת את ההליכה על המסלול קוראת מדאם מולנר: "חסרה הצגה דרמטית של השמלה, צריך להוסיף משהו..."
לקחה בד והתחילה לכרוך סביבי עד שקראה כשניצוץ בעיניה " נוסיף שובל לשמלה" , לאחר מספר ניסיונות החליטו להוסיף לשמלה מעין צווארון שאל שישתלשל ממנו מאחור שובל באורך שני מטר ואשר יירכס עם כפתור גדול בחזית. אני הייתי אמורה ללכת לאורך המסלול בקצהו לפתוח את הכפתור להוריד את השובל, להגיש לילדה קטנה שתחכה במקום, ולחזור את המסלול חזרה.
סוף סוף היגיע יום התצוגה.
חזרתי מסלון התסרוקות כשחלק משערי מורם וחלקו מסודר "בבקבוקים".
מאפרת איפרה אותי, עזרו לי ללבוש את השמלה , וחיכיתי לתורי ל"פינאלה" בסוף התצוגה. ישבתי בפינה התרגשתי מאוד, בטני התכווצה מהתרגשות, כל החששות שליוו אותי מההתחלה חזרו ועלו ביתר שאת.
חברות באו לראות אותי ולהחמיא לי אך ראשי היה סחרחר מהתרגשות , שיחזרתי בראשי את ההליכה והורדת השובל שוב ושוב...
דקה לפני שעליתי לבמה הלבישו מתחו וישרו את השובל. מבט אחרון ממדאם מולנר,ואני בתחילת המסלול.
ואז... שנייה לפני שאני יוצאת למסלול אחת המורות תוחבת לחיקי זר כלה גדול.
יצאתי עם הזר לקול תרועות הקהל מסוחררת , מרוגשת ומרחפת על המסלול.
הגעתי לקצה המסלול, חייכתי לצדדים, ניסיתי לפתוח את כפתור ה"צווארון", להוריד את השובל ולמסור לילדה שלצידי, כשידי בכפפות וזר גדול ומסורבל בידי. נאבקתי שניות ארוכות בידיים רועדות ללא הצלחה לפתוח את הכפתור. לקול מחיאות הכפיים אני רואה בזווית העין את הילדה המחכה לקחת את השובל . דחפתי את זר פרחי הכלה הגדול לתוך שתי ידיה הקטנות, בידיי הרועדות ניסיתי למשוך לפתוח או לקרוע את כפתור הצווארון החונק . כשהדבר לא עלה בידי , הסתובבתי וחזרתי בעוד שובל השמלה נגרר אחריי במסלול הצעידה האין סופי. בעיניים דומעות מיהרתי לסיים את התצוגה.
הבטתי במעצב שעמד כעת מול בתי, הכלה לעתיד הנרגשת והמאושרת. בעיניו הבטחה לעתיד דוגמנות מזהיר.
"לא, לא, לא! היא לא תדגמן!" אמרתי.
.
|