|
בתי ואני נכנסנו לסטודיו לעיצוב שמלות כלה לחפש שמלה ליום כלולותיה. המעצב התלהב ממראה ה"בתולי" שלה ואמר שהיא הדמות שחיפש לדגמן שמלה שעיצב, והציע לה לדגמן שמלת כלה לקטלוג כלות ובתמורה תקבל כל שמלה שתרצה.
נזכרתי שלושים שנה אחורנית ....
ישבתי בכתה יא' בשיעור היסטוריה בוהה בלוח ושומעת ברקע את המורה מלמד על העליות הראשונות. לפתע נקישות בדלת. מדאם מולנר ,ראש מגמת אופנה בתיכון, עמדה בפתח הכיתה , אישה חטובה ומטופחת , גבוהת קומה, לבושה תמיד בקפידה , שיערה השטני מסודר למשעי בתספורת קצרה מנופח קלות קדימה, ציפורניה משוחות בלק אדום, מתופפת על עקביה הדקים וסיגריה בדרך קבע בין אצבעותיה.
"סליחה על ההפרעה, אסתר שרון בכיתה?"
כן עניתי,
תיגשי בבקשה לחדרי.
נגשתי לחדרה של מדאם מולנר.
" בואי כנסי,"
" אני החלטתי שאת תציגי את שמלת הכלה בתצוגת האופנה בסיום שנה".
" אני?! מה פתאום אני ? יש בנות מתאימות יותר...."
" אני החלטתי שאת תציגי!!! יש לך את הנתונים הנחוצים: גובה, מבנה גוף טוב ואת נעימת מראה "
יצאתי מהחדר אשקר אם אומר שלא שמחתי על התפקיד שקיבלתי אך יחד עם זה בהיותי נערה שקטה וביישנית ונחבאת אל הכלים מאוד חששתי : מה יהיה אם אכשל, אמעד, או תהיה תקלה אחרת, איך אשא את הבושה?
השמחה הראשונית נמהלה בהרבה חששות שאט אט גברו על הגאווה והשמחה.
חברות ששמעו שאני זו שתדגמן את שיא התצוגה את שמלת הכלה החלו להשיא לי עצות, חלקן ניסו להתקרב ולהתחנף והיו שהתרחקו כתוצאה מהקנאה.
ההכנות החלו, תחילה, לקיחת מידות תכנון דוגמה ותפירת גדם השמלה מבד ערבי ע"י בנות מגמת אופנה. לאחר מכן תפירת השמלה ומדידות רבות.
לצד המדידות הרבות והפסד שיעורים התחלתי ללמוד ללכת "הליכה מלכותית" וזקופה כשמבטי נישא קדימה. קיבלתי בהשאלה מאחת מחברותי נעלי עקב לבנות צרות ולוחצות ונאלצתי להתאמן ללכת איתם. זו הפעם הראשונה שנעלתי נעלי עקב. התקשיתי לצעוד איתם נושאת על גופי תחתית שמלה כבדה בעלת שכבות בד רבות וחישוק ברזל בתחתית, ושמלה הצמודה מאוד בחלקה העליון ובמותן ושזורה באבני חן לבנות, ו"קצפתית" ותפוחה מאוד ממטרים רבים של בד טול לבן בחלקה התחתון.
כשבועיים לפני התצוגה הלכתי לסלון תסרוקות עם מדאם מולנר לתכנן תסרוקת לערב התצוגה, ולטיפול פנים אצל קוסמטיקאית, אם של אחת הבנות המחזור.
ואז... כ-עשרה ימים לפני התצוגה כשהכול היה מוכן . השמלה, נעלים, כפפות ארוכות וטבעת גדולה על אחת האצבעות ( על הכפפה), ו...תסרוקת...
באחד המדידות המייגעות האחרונות כשאני מתרגלת את ההליכה על המסלול קוראת מדאם מולנר: "חסרה הצגה דרמטית של השמלה, צריך להוסיף משהו..."
לקחה בד והתחילה לכרוך סביבי עד שקראה כשניצוץ בעיניה
" נוסיף שובל לשמלה" , לאחר מספר רב של ניסיונות כשהיא מסבירה לתלמידות החליטו להוסיף לשמלה מעין צווארון שאל שישתלשל ממנו מאחור שובל באורך שני מטר ואשר יירכס עם כפתור גדול . אני הייתי אמורה ללכת לאורך המסלול בקצה המסלול לפתוח את הכפתור להוריד את השובל, להגיש לילדה קטנה שתלך לפני ותפזר ורדים, ולחזור את המסלול חזרה.
סוף סוף היגיע יום התצוגה.
חזרתי מהסלון כשחלק משערי מורם וחלקו מסודר "בבקבוקים".
מאפרת איפרה אותי, עזרו לי ללבוש את השמלה , וחיכיתי לתורי ל"פינאלה" בסוף התצוגה. ישבתי בפינה התרגשתי מאוד, בטני התכווצה מרעב אך יותר מהתרגשות, כל החששות שליוו אותי מההתחלה חזרו ועלו ביתר שאת.
חברות באו לראות אותי ולהחמיא לי אך ראשי היה סחרחר מהתרגשות , שיחזרתי בראשי את ההליכה והורדת השובל שוב ושוב...
ואז דקה לפני שעליתי לבמה הלבישו מתחו וישרו את השובל. טפיחה אחרונה של עידוד ממדאם מולנר,ואני בתחילת המסלול.
ואז... שניה לפני שאני יוצאת למסלול אחת המורות תוחבת לחיקי זר פרחים גדול.
יצאתי עם הזר לקול תרועות הקהל מרחפת מסוחררת ומרוגשת על המסלול.
הגעתי לקצה המסלול, חייכתי לשני הצדדים, ניסיתי לפתוח את כפתור ה"צווארון" להוריד את השובל ולמסור לילדה שלצידי. נאבקתי שניות ארוכות בידיים רועדות הנתונות בכפפות וזר הפרחים המונעים ממני לפתוח ללא הצלחה את הכפתור. לקול מחיאות כפיים של הצופים אני רואה בזווית העין את הילדה המחכה לקחת את השובל, דחפתי את הפרחים בעצבנות בשני ידיה, בידיים רועדות משכתי וקרעתי את הכפתור הצווארון, גררתי את השובל לאורך המסלול ובעיניים דומעות מיהרתי לסיים התצוגה.
לא! לא! לא! היא לא תדגמן אמרתי.
|