|
יום חם בפארק הסמוך לביתו של אורי. שבת היום ואורי החליט לטייל קצת עד אזור הספסלים, כדי לנשום אוויר חוץ נטול מזגן. הוא השאיר את אשתו לנוח.
איש בלונים עם שיער לבן וקמטים עמוקים בפניו עמד בפינת הפארק ומכר בלונים לילדים וילדות עם חיוכים גדולים וחוסר סבלנות. לפתע, בלון אחד השתחרר מזר הבלונים ועף אל השמיים באיטיות אין קץ, כשאיש הבלונים ניתר בכבדות לתפוס את הבלון ולא הצליח, אורי חייך משועשע.
מבוגר, לא משנה מה גילו, רואה בלון ומייד מעלה חיוך על פניו. אורי עקב אחר הבלון, שהתעופף לו אל-על ושפתיו התעקמו למין חיוך לא מוסבר, בינו לבין עצמו.
תוך כדי התרכזותו בבלון, כשהוא לא רואה דבר פרט אליו, התנתק מסביבתו ועף בדמיונו יחד עם הבלון הצבעוני המתנופף, אל מציאות אחרת.
בין רגע, הוא פשוט חזר לשם, אל השדה הפתוח עם אימא שלו, אחותו ועוגת השוקולד, מתרוצץ עם הבלון הצבעוני. מחוזות ילדותו...
יום שבת שטוף שמש נעימה וחמימה בסתיו. מעט רוח לא הפחית את השמחה של הילדים, שביציאה אל הגנים הציבוריים הרחבים, אל המדשאות הירוקות, (שנשתמרו בצבען הירוק מהממטרות, שעבדו כל הקיץ) הרגישו חופשיים ומאושרים.
אבל למי אכפת הדשא. אורי רק רצה להעיף את הבלון!! אימא שלו ישבה עם אחותו התינוקת על מחצלת מונחת בדשא, פורסת את תכולת סל הפיקניק, שהביאה, להנאת כולם. אורי ציפה בקוצר רוח למטבעות, שאימא הבטיחה לתת לו, כדי שיקנה את הבלון. איש הבלונים עדיין לא הגיע. אימא השאירה את אבא לנוח ויצאה מוקדם מהבית, כדי לתפוס מקום טוב בדשא מתחת לעץ. זה המקום, שפונה אל כל הגינה הציבורית הרחבה ואימא יכולה לתצפת על כולם ללא בעיה. קשר עין, אימא אמרה. חשוב מאוד.
בסדר. זה הזמן, שאורי התחיל להיות קצר רוח, כי לא שמע את קול הצופר הידני של איש הבלונים, זה, שנשמע כמו קול של ברווז... קאאוו... קאאוו, כדי להזמין את כל הילדים לקנות בלונים. "למה הוא לא בא, אנחנו כבר שעות כאן", אמר לעצמו, אחרי עשר דקות אמיתיות, שהוא שהה במקום.
"אוףףףףףף, אימא, מתי הוא יבוא???" שאל בקוצר רוח.
"כבר יגיע, אורי. כבר יגיע. בוא שב במחצלת ושתה שוקו. יש גם עוגת שוקולד, שאתה אוהב. בוא שב, תירגע."
אורי, התיישב בחוסר רצון מובהק עם פנים חמוצות מאוכזבות. אבל הוא לא ישב הרבה זמן. לקח את כוס השוקו. חטף את העוגה מאימא וכבר עמד מסתכל לכל עבר, בחיפושו אחר איש הבלונים. ושוב..."אוףףףף, נו כבר". הוא לא סיים את פיסת העוגה, שאימא הגישה לו וכבר שמע את הצפירה של הברווזים.....אורי נעמד מייד לחפש מהוא הכיוון, שממנה הצפירה באה. איתר את מיקומו ומהר נתן לאימא את הכוס, שם /זרק את שארית העוגה בסל , נטל את שקית הניילון עם המטבעות, שאימא הבטיחה לו ו"טס" ישר אל איש הבלונים, שבא עם זר ענק של צבעוניות מתעופפת ברוח, כדי להיות ראשון- לקנות את הבלון הכי יפה והכי שווה מכל הבלונים. הוא הגיע שלישי, אבל זה גם בסדר. כי בינתיים, כשאיש הבלונים מכר לאחרים, שלפניו בתור, הוא חיפש את הבלון הכי שווה, ובצבע הכי מתאים למצב הרוח שלו היום והתפלל, שאף אחד מאלו, שלפניו, לא ירצה לקנות את הבלון, שהוא ממש, ממש רצה.
כשהיגיע תורו אמר בביטחון מוחלט לאיש הבלונים: "היום אני רוצה בלון בצבע סגול!" "למה?" שאל בחיוך איש הבלונים, שהכיר את אורי מכמה פעמים, שקנה בעבר. "כי ככה בא לי היום!!!", השיב אורי בחיוך עם שיניים לבנות ועיניים מוארות...
"אין בעיה. סגול תקבל", אמר איש הבלונים ושלף מזר הבלונים את הבלון הכי גדול שלו בצבע סגול לילך!!! "וואוו, זה הבלון הכי יפה שלי עד היום!!!" התגאה אורי, שילם ועזב בריצה להתפאר בפני אימא על הבחירה המוצלחת שלו.
אימא התפעלה מצבעו של הבלון והחמיאה לאורי על בחירתו המוצלחת. הוא סמק והיה מאושר.
אורי קשר את סרט הבלון אל ידית סל הנצרים של הפיקניק, כמו שסיכם עם אימא, כדי שידיו יתפנו לתפוס את עוגת השוקולד שלה בשתי ידיו. הוא התיישב יותר ברוגע לאכול ולשתות. בכל ביס, שנגס אל פיו היה מאושר שבעתיים. כי גם הבלון הכי יפה שלו מתנופף לו ברוח לידו וגם הוא אוכל את העוגה הכי טובה של אימא, מלאה בשוקולד נמס עם סוכריות צבעוניות מתנפצות בשיניים.הוא לא ידע כמה היה רעב, עד שאכל שתי פרוסות גדולות של עוגה, שנמרחו גם על פיו וגם על הלחיים שלו.
ריח משגע של אפייה היה באוויר והוא נטל נשימה ארוכה מאושרת אל ריאותיו. נשימה, שהחזירה את אורי אל המציאות העכשווית. הוא קם מהספסל והתהלך באיטיות מואצת לכיוון ביתו לשתות קפה ולאכול את עוגת השוקולד של אימא, שאשתו הכינה לו. וואי, איזה כייף!!!
סיום 18.9.2012
|