הארמני בעל שלושת הכובעים

הארמני בעל שלושת הכובעים באור לארבעה עשר בניסן, שהוא ערב פסח, היה אבא בודק את החמץ. והיה בודק בדחילו ורחימו, באבוקה של נר ובנוצה של עוף, וכל הילדים עוזרים על ידו.   לפני כן היה נוהג לשים עשר חתיכות חמץ בפינות הבית השונות, כדי שהברכה על ביעור חמץ לא תהיה לבטלה. מ מאז שעבר אבא לירושלים העתיקה, לחצר "אור החיים", היה מוכר את החמץ לשכנו, ארמני בשם יוסיפון. בכל ערב חג היה בא הארמני, שותה כוסות יין ועורך את שטר מכירת החמץ, וכך נהגו שבע שנים משנת ת"ש ועד תש"ח. באותה שנה חלה אבא לפני הפסח, ולקחו אותו לבית חולים. כשהבריא ורצה לחזור לביתו – כבר נסגרו הדרכים. הערבים תקפו את היהודים, והבריטים לא נתנו ליהודים להיכנס לעיר העתיקה. 
כמה ימים לפני פסח גברה המלחמה בין היהודים לערבים בכל רחבי הארץ. בכבישים השתוללו כנופיות של ערבים מזויינים, בערים המעורבות שגרו בהם יהודים וערבים היו קרבות רחוב. וכך היה גם בירושלים. כל שכונה נלחמה על נפשה. ובאמצע העיר, בין החומות – נלחמו יהודי העיר העתיקה – כשהם מוקפים עשרות אלפי ערבים. ואף הבריטים שהקימו גדרות תיל ומבצרים בלב העיר – עוזרים בידי הערבים. היו אלה ימים קשים. ימי עמל ודאגה. בעיר הנצורה חסרו לחם ומים ונפט לבישול ולאור. ואבא, בין שאר דאגותיו חשש שלא ימצא גוי שיקנה ממנו את החמץ.           
חיפשו רבני ירושלים עצה ותחבולה, והנה כבר הגיע ערב פסח. בשעת בוקר מוקדמת דפקו על דלת ביתנו. אבא פתח את הדלת וראה יהודי בפתח: "מי אתה ר' יהודי?" שאל אבא.           
צחק האיש ואמר: "אני יוסיפון, שכנך הארמני, ובאתי לקנות את החמץ". "יוסיפון!" אבא שמח והשתומם: "איך באת? ואיך לא פגעו בך?"       הוציא יוסיפון שלושה כובעים מסלו ואמר: "כשהלכתי בין הערבים לבשתי כפייה. כשהגעתי אל הבריטים – לבשתי כובע שעם, כבריטי. וכאשר הגעתי לרחוב היהודים החלפתי את כובעי בכובע רבנים שחור".           
שמח אבא שמחה גדולה. וכדרכו נתן לו כוסית יין וערך את שטר מכירת החמץ. אחר כך ליווה אותו עד לגדר התיל שמאחוריה ישבו האנגלית ונפרד ממנו בברכה: מי יתן ונפגש שנית בחצר "אור החיים". אחרי הפסח לא רצה אבא להשתמש בחמץ שקנה ממנו יוסיפון. השתוממה אמא ודאגה, כי הימים ימי רעב ומחסור. אבל אבא סיפר לה דאגותיו: מי יודע מי היה האיש שקנה ממני את החמץ... מי יודע אם היה זה יוסיפון שכננו הארמני... ליבי אומר לי כי היה זה איש אחר, שלא מבני הנכרים, שרצה להשקיט את לבי ולמנוע את הדאגה למכירת החמץ...            ומי היה האיש אם לא יוסיפון? אמא לא שאלה.
ואנחנו בליבנו חשבנו אולי היה זה אליהו הנביא.