הערות: לפני תקופת האספלט והכביש.
מעט מטעם החיים ברחוב ביאליק.
כפר סבא, משפחה חמה ומאושרת בדירה קטנה ונעימה שהחיים מלאי אושר ולא חסרים דבר. אבא עובד בעבודה קבועה ומסודרת, נכון שעבודה לא קלה ודורשת המון שעות מחוץ לבית, אך שכרה בצידה ואין מה להתלונן. הלב פתוח לכל ה"דודים" שהגיעו לארץ והתקבלו בביתנו בזרועות פתוחות.
כל פליט ( דוד ) שעלה לארץ, ידע שבביתנו ימצא מיטה חמה והמון חמימות. עד שיסתדר לבד נחלוק עימו את מנת האוכל שלנו, נצטופף ויהיה מקום לכולנו. כל עולה חדש בן עיר או מהסביבה נחשב" דוד" וכמובן שבניו "בני דודים" וכך הפכנו למשפחה גדולה.
רחוב ביאליק היה אחד מהרחובות החשובים בכפר-סבא. בית הספר העממי ע"ש מנחם אוסישקין בניהולו של מר מיכאל רכבי. רחוב צדדי שאינו סלול מתחיל בקופת חולים ומסתיים בשדרת צברים מתוקים שחוסמים את המעבר למקשה של אבטיחים, מעליה מתוח כבל "תחום שבת" גבול המושבה. רחוב לא סלול וללא תאורת רחוב שבפינת רחוב התקווה שכנה מרפאת קופת חולים, ובהמשך אולם הקולנוע המרכזי "בית הפועלים" .
כל החיים התנהלו ברחוב. מגרש משחקים לכל הילדים במשחקי רחוב לפי עונות השנה, קלס ואבן לבנות, משחקי אולר לבנים, פורפרות על חוט שמסתובבות כמו סביבונים ולא חדלות להסתובב ואוי למי שחורג ויוצא מהמעגל שמסומן במסמר חד בקרקע הקשה, ולקטנים יש את הבנדורות שהן הגולות היפיפיות עשויות זכוכית, בכל מיני משחקים כגון בורות שיש לקלוע ולהכניס לבור ולהשתדל לפגוע פגיעת פיצוץ ולהרחיק את גולת היריב, או בכל מיני משחקי גולות שהמציאו ברחוב.
זה היה מגרש המשחקים שלנו בחלקים המוצלים של הרחוב. גם כיבודים לא חסרו לנו,ידענו כל עץ שגדל בחצרות הבתים והיינו מתגנבים לאותה חצר ממלאים את הכיסים בפירות העונה שנקטפו ישר מהעץ, ואפילו אוכלים ללא שטיפה, רק ניגוב קטן והכל נקי למשל הקלמנטינות והגויאבות של משפחת אידס היו משהו נפלא, הרימונים של ולוולסקי, הענבים והקלמנטינות קלות לקילוף והמתוקות. הגפנים והענבים של קולינר.
נדמה לי שקולינר היה סופר כל יום את כמות הפרי שעל העץ. או העץ תות הענק בחצר המורה קלרה סבירסקי, תפוחי העץ הקטנטנים והחמצמצים של משפחת גרבר, רימונה, רפי ומויישלה, שבקומה מתחתם התגוררה סבתי אסתר שחלקה דירה עם הגב' קולטון, אמא של ליפמן.
בשעות הבוקר הרחוב היה כעין שוק לפלאחים הערבים, שהגיעו עם החמור או הגמל, מהכפרים הערבים שבסביבה והציעו מרכולתם בקולי קולות בערבית מתובלת ביידיש. על החמור היו מונחים שני שקים בצידי החמור ויש המהדרין שהיו אף ארגזים, המשקל הפשוט היה מונח על גב החמור-או משקל פשוט של שתי צלחות פח קשורות לחוטים והשוואת המשקל באבנים פשוטות.
אפילו מתקני הפרימוסים "ומלביני דודי הכביסה" (וייסין קעסלך פיילאס ) לעיתים היה מגיע משפץ המזרנים. ובעונת הקיץ מוכרי האבטיחים המתוקים והמלונים.
לא הצלחתי להבין מדוע חייבים לחבוט באבטיח ולהקשיב ליד האוזן כדי להיות בטוח שהאבטיח באמת אדום ומתוק, הרי בסוף היה מוכר את כל האבטיחים וכולם היו אדומים ומתוקים, ולמה המשולש שנתן לטעום הוא הכי מתוק באבטיח, לפנות ערב כשהחשכה היתה משתלטת עם שקיעת השמש, כולנו נעלמנו בביתנו והרחוב היה מתרוקן.
באותם ימים לא היו טלפונים ואם היה צריך לקרוא מישהו הביתה היו שומעים מושיייייייי או אילנההההה הביתההההההההה ואז קריאה חוזרת "אני כבר מגיע".והשקט משתלט על הרחוב עד ליום המחרת. חושך על כל הרחובו אם מישהו מחפש את דרכו, הוא נעזר בפנס כיס כדי לא ליפול לאיזו מהמורה או אבן.
ואת סבתא אסתר צריך ללוות הביתה ולאחוז בידה שלא תמעד ואף להאיר לה את הדרך בפנס יד, ואם יורד גשם אף לסוכך מעליה גם במטריה.
כשנעשנו מודרנים מועצת המושבה, התקינה פנס רחוב בעל עוצמה חלשה וחסכוני שמכוסה בצלחת לבנה והמנורה גלויה לכל, בפינת קופת חולים ברחוב התקווה, וזה היה מקום מתאים להיפגש בשעות שהשמש שקעה, וזה העמוד שאנשי הלחי דאגו להדביק את הכרוזים.
שששש אסור לגלות שפרוייקה ברג היה המדביק הראשי וזה הכרוז האחרון שהדביק באותו ערב, ואף השליך את פח הדבק והמברשת בקרבת מקום ואנו ידענו הכל.
העיקר שהבריטים לא יגלו, הם חיפשו לתפוס את מדביקי המודעות והכרוזים, ואיך אנו ידענו שפרוייקה יגיע הביתה מיד יחטוף מהלומות מאביו שהתנגד להיותו איש לחי, ואכן פרוייקה היה קטן גוף אך שובב גדול.
הראשון באזור שנהג על משאית ענק אוטוקאר של מפעלי תובלה, ואיך כל שוטר בדרך היה עוצר את משאית הענק הנהוגה ע"י ילדון כדי לבדוק את הרשיון נהיגה , ונדמה לי שפרוייקה לימד את אביו לנהוג בטנדר שרכש לו לפרנסתו. לא רחוק התגוררה משפחת בורנשטיין שהאב מהמיוחסים שבמושבה היה מנהל את בנק הפועלים במושבה ואמא שושנה חברה במועצת הישוב, אביבה השמנמנה והבן אורי שהיה שובב רציני, בן טובים, שידע לחצצר בחצוצרה בכל שעה וכמובן להפריע את מנוחת השכנים, אבל למי זה הפריע שאף אחד לא ידע להתפנק ולנוח באמצע היום.
אבא היה מגיע באוטובוס החדש לחניה מול הבית, ולנו הילדים היה תפקיד לטאטא ולנקות והכי חשוב לקפל את הוילונות שהיו חידוש באוטובוס ולסגור עליהם רצועת עור ואבזם, האוטובוס הנפלא, גאוותו של אבא. הכי מעניין היה כאשר גרינברג בעל הרפת היה מוליך פרה ברחוב, כולנו ידענו שהוא מוביל אותה לפר של שרייבר שנמצא בהמשך הרחוב, ואז כול הנוער רצים אחריו כדי לראות איך הפר הגדול קופץ על הפרה המסכנה "שעור סקס בהמי " והצגה כחולה חינם.
בלילות היינו מתגנבים לבית הפועלים לראות סרט חינם, מטפסים על הגג ומציצים מאחד התריסים שנפתחו במקום מיזוג אויר, העיקר לא לשלם ולהרוויח סרט שאסור לילדים עד גיל 16 היות והייתה בו סצנת נשיקה שהצנזורה לא גזרה אזי כולם היו עוצרים נשימה מתלהטים ואף שורקים בשתי אצבעות מרוב קנאה. באם הסרט היה נקרע היינו אוספים כמה פיסות סרט כדי להכין פצצות סירחון, בעת שהצלולויד היה בוער.
שנים נפלאות של חיים מאושרים והעיקר שכחתי על ברכת השחייה בפרדסי סקורכוד, בריכת אגירת מים בגובה של 5 מטר עם סולם מתכת צר ומעקה בטון צר מסביב. בריכה שאסרו עלינו להתקרב אליה והכל היה נעשה בחשאיות. רחצה בעירום ומתייבשים ללא מגבת באוויר החופשי ואוי אם ההורים ידעו. גם השומר דאג להציק לנו והיה נהנה לשרוף לנו את הבגדים, וכך קרה שיום אחד ירדנו מהבריכה בסולם המתכת ומצאנו את ערמת הבגדים שרופה, ונאלצנו להתגנב ערומים לחבל הכביסה בחצר הקרובה כדי למצוא משהו ללבוש שלא תמיד התאים לנו.
|
|
|
|
הגולות של ילדותינו. צילום: יהודה עצבה
|
© כל הזכויות שמורות
|