בליל זה יבכיון

 

 

זה לא חג, אני יודעת, אבל יש הרגשה מיוחדת בבית. אני ילדה קטנה כבת שלוש מלווה את ההכנות לליל תשעה באב ברגשות מעורבים. סידי לובש את הקופטאן הלבן, נועל נעלי בד, ג'דה גם היא מחליפה שמלותיה. סבא ניגש לארון הקטן ומוציא מגילה וסבתא ממלמלת: תשעה באב בהברה תימנית ובדגשים בב'. (זוכרים את היטוי פרצוף תשעה באב?).

יש שקט מוזר בבית, גם ברחוב יגיע כפיים, אנשים הולכים לבתי הכנסת. אבא חזר מוקדם מהחנות בדויד ילין ואמא סיימה לבשל.

אני לא זוכרת אם צמו בבית בתשעה באב אבל העצב ומנהגי האבל על חורבן הבית זכורים לי.

 

 

באותו ערב, אולי הייתי בת שלוש או חמש שנים, הלכתי עם סידי לבית הכנסת התימני "הג'ורל", הלכנו ברגל מיגיע כפיים עד שכונת משכנות. סבא בנעלי הבד הרכות ובצעדים גדולים ואני בנעלי הלכה בצעדים קטנים נגררת אחריו.

הרגשתי גדולה, זה היה כמו טיול ארוך רק אני וסידי ולא ידעתי עדיין איזו חוויה מצפה לי.

כבר לפני שנכנסתי לבית הכנסת (לילדה קטנה מותר), שמעתי ניגונים בתימנית (בבית אצלינו כשהיה עצוב היו ניגונים מיוחדים, ג'דה היתה שרה כשעצוב היה לה).

 

נמשכתי אל תוך האפלולית של המקום, ריח של ספרים עתיקים קידם את פני. ראיתי זקנים יושבים סביב סביב על רצפת בית הכנסת, אולי היו מזרונים או כרים, אני לא זוכרת בדיוק.

 בעיניים עצומות התחילו להתפלל, חלקם הביטו בספרים וחלק מהם התנודד לקצב השירה העצובה מצד אל צד. סידי ישב על הרצפה ליד הזקנים שהכיר ואני לידו. מציצה מעבר לכתפיים הרחבות של סידי.

פתאום ראיתי שהכתפיים שלו רועדות כל הזקנים התחילו יחד לקונן: "איכה ישבה בדד..."

סידי בוכה?

לא יכול להיות חשבתי.

.

כל הזקנים בכו. רעדתי, אולי היו לי דמעות בעיניים, דאגתי לסבא שלי. סידי בוכה כמו ילד קטן בקול רם ומנגב דמעותיו על חורבן ירושלים....

לפתע קלטתי שכולם בוכים. מה לעשות? רציתי ללכת, לברוח, אבל באיזה מקום הבנתי שזו התפילה והבכי בגלל תשעה באב, איך הם עשו את זה איך פרצו בבכי אמיתי ובקול, זה אני לא יודעת עד היום.

 

הזיכרון של תשעה באב בשבילי הוא סידי מתאבל על חורבן בית המקדש וירושלים, בוכה בבית כנסת תימני עם כל הקהל.

קשר עם מסורת ומורשת העם היהודי וההיסטוריה שלו מקופלים בחווית ילדות אחת, בתשעה באב בירושלים.

 

רות מרום

לבית משפחת עצבה

תשעה באב התש"ע

ראש פינה