|
ט"ו סיון תשס"ח, June 18, 2008
הדמויות:
התפקיד המגלם
אני אני
מוטי הספר מוטי הספר
שדר טלוויזיה שדר טלוויזיה
עם ישראל עם ישראל
המקהלה היוונית המקהלה הפולנית
פרק א' – פרולוג
בעת הִוַולדי, נפל בחדר הלידה ויכוח האם לציין את הלידה כלֵידת ראש או כלֵידת עכוז. שכן, יַרְכְּתָי, בשני קצותי, היו קרחים לחלוטין ובלתי שונים זה מזה ביופיים.
לימים נצרר הקוטב האחד במכנסים והשני הצמיח ציצת שער סומרת.
שנים רבות שימש אותי שיערי בתפקידי השיער המקובלים: קולט אבק, אוגר לריח הרפת, מגן מִיְקוֹד השמש, ובעיקר עילה לאבא שלי (חניך האסכולה הקיסרית של פראנץ יוזף), לשַׁלֵח אותי, כל אימת שניתן היה להבחין בסימני צמיחה קלים במרומי קרקפתי, אל הספר הג'ינג'י מרחובות.
משגדלתי, חוויתי את "תספורת הסיר" הצבאית המפורסמת, גם את התספורת הקיבוצית שהיה עורך הספר שהגיע במיוחד מן העיר, כורך סדין משומש מן המכבסה לגרוגרות חברי הקיבוץ בזה אחר זה ועושה בם מלאכתו "כמי שכפאו שד. הספרים בחיי באו והלכו על פי המקומות השונים בעולם אליהם הזדמנתי (כולל חיפה) עד בוא היום, בו נטלה יעל, אשתי שעמי, את המספריים והיתה עושה בי את המעשה כשעינה אחת צופה באופרת סבון בטלוויזיה, והשניה מפקחת על שאר העולם, כולל מלאכת התספורת.
מלחמת המפרץ הראשונה גרמה להַפְרַדָתִי ממשפחתי לימים רבים, עת רותקתי לבית החולים בו עבדתי. נמצאתי עובר "קורס בלנים" שהכשירני להיות נוהג משאית ענקמונית גדושה בנפגעי לוחמה כימית לרחיצתם וטיהורם במי הים היאים לטבילה המונית. נמצאתי חולק עמדת תלמיד-חניך יחד עם רפי, עלם חביב שמדברו בנחת, והליכותיו עם הבריות בנועם וכך היינו לרעים. רפי נתגלה כמפליא בתער הגלבים. בבא היום, נתן קולו בזמר ומספריו בִּשְׂעַרִי. צפרים פורחות היו בבהלה מסבך השיער, וכתיבת נח בשעתה, כל החי והצומח מצאו בו מסתור עד שהניסם רפי ממנוחתם. חוברים היינו רפי ואנוכי למשתה קפה של אופל לֵיל, בלילות בם שמשנו שנינו במשמרות הלילה איש איש בעניני אומנותו.
לימים, נמצאתי זקוק בדחיפות לתספורת מטעם כלשהו. אצתי לְשַׁחֵר לסַפָּר בקרבת בית החולים, מקום עבודתי, ומצאתי! – מוטי ניאות ללא היסוס להיות לי לשומר ראש (תרתי משמע), ומן היום ההוא ועד עצם היום הזה, נקשרו נפשי וסבך שיערי בנפשו ובמספריו של מוטי. מוטי איננו ספר על פי מסורת הסַפָּרים, (כזה העוסק בתספורת, הקזת דם, קרני אומן, שמן ריצינה, כוסות רוח ומעמיד עלוקות). מוטי הינו אמן מודרני לפיאות ותוספות שיער ורבה לו ידו בחיפוי על קרחות, גבחות ושאר מצוקות צ'ופרינה (תסרוקת בפולנית), כלאמר- מצ'פר לצ'ופרינות.
מוטי, חרף גילו הרך, כבר השלים את מרבית משימות ההתפתחות שלו, למעט השהיית מה בהשלמת ההתפתחות בציר הגובה שלו.
בעת "רמונט" שנערך במספרה בניצוח אם-מוטי, (אשת לפידות שכבר השלימה בהצלחה מרובה את כל משימות ההתפתחות שלה, בכל הכוונים), נרכשו כסאות-תספורת חדשים בעלי "פוטנציאל", דהיינו, שגבהם יסכון למוטי גם "בשנה הבאה", בהנחה כי הלה יעשה חיל במשימות ההתפתחות הגובהית שלו במרוצה שנה זו.
חרף הַצֶפי, התפתחותו הגובהית של מוטי לא נעתרה לאתגר גובה כסאות התספורת, שהותיר את אֵבָרַי העליונים הרחק מן הגובה המרבי אליו מיתמר מוטי הניצב על קצות אצבעותיו ונוסק חליפות בצעדי פירואט אל יעדי מספריו. לכן שערי היה מתארך והולך וגולש דבלולים דבלולים במדרונות צוארי.
בשלב זה של העלילה, מתחיל ללוות אותי בכל אשר אלך הד עמום של קול המקהלה היוונית (התפקיד נמסר לביצוע לכוחות מקומיים - המקהלה הפולנית) ברצ'יטטיב המרגש "מתי כבר תסתפר?" ולפרקים חוזר גם הנושא השני "אתה ברוגז עם הספר שלך?" תוך הבלחות של קולות הסופרן הזָכִּים "כבר לא רואים לך את העיניים", "יגדלו לך תפוחי אדמה מאחורי האוזניים", "יגדלו לך קיני צופרים בראש" וכד'.
פרק ב'
בפרק הבא, יסופר כיצד, רכובה על גבי הצ'ופרינה שלי (אשר הגיעה לאן שהגיעה בפרק הפרולוג), מתגנבת אל העלילה, הדמות השלישית בעלילה, דמות שדר הטלוויזיה.
בוקר אחד, נופל היה לצוארי איש קצר נשימה, מחמת ההתרגשות שאחזה בו, מצ'פח אותי נרגשות בניחוח זיעת תיישים באביב, עיניו מפלבלות, והוא ממלמל נרגשות "אתה כל כך דומה לו". בַּעֲיָים רוחו אינו מצליח להשלים את המשפט. הנחתי את האיש הנרגש בזהירות בין השיחים פן יבולע לו, והמשכתי בדרכי. לא יצאו רגעים מספר ושוב היה צוארי מטרה לנישוק ולצ'יפוח נרגש, והפעם ניתן היה להרכיב מן ההברות הקטועות מהתרגשות את השם "מאיר איינשטיין". מכאן ואילך, הולכים ותוכפים היו האירועים הללו כאשר הנופלים לצוארי נחלקים לאסכולות על פי מלמוליהם:
"מאיר אינשטיין !!!"
"כמה אתה דומה לו!!!"
"איך ביתר ירושלים זיינו את הפועל תל-אביב!!!"
"זה אתה, נכון?!!!"
ההתפעלות הדביקה כבר הגיעה למימדי מַגֵפָה, ועודני תַמֵה לשמחה זו מה לה עושה ומיהו אותו פלאי אשר שמו נֶהֱגֶה ברטט קדושה אשר כזו.
בצר לי, התחלתי להתעניין במושא ההשוואות ולמדתי כי אכן אדון בשם זה רשום במרשם תושבי המדינה והוא מקבל קהל על מסכי הטלוויזיה של ערוץ 10.
בקפידה סוקר הייתי את קלסתרו של בן דמותי המדומה, בקפידה. יושב היה האיש באולפנו, דבריו- פעמים בנחת, פעמים בסערת רגשות, אולם באף אחד מן הפנים אשר לבש, לא מצאתי מֵעֶבֶר לַמְצָאי הרגיל של אברי החושים, עטרת שיער ואביזרי השרדות מקובלים כמו משקפיים. לא היה בכל אלה שום אופיין שהיה מקשה על אשתי במסדר זיהוי משטרתי לצורך ההחלטה את מי משנינו לקחת הביתה.
בד בבד, קהל הנופלים על צוארי, לא חדל מתקיפותיו ובכל רגע הייתי חשוף למתקפות, בחלקן שאלות תובעות תשובות. לדוגמא:
ש. - (שאלה): ת. - (תשובה):
ש. מאיר אינשטיין? ת. דווקא אלברט, נעים מאד.
ש. אתה יודע למי אתה דומה? ת. אתה לא רוצה לדעת למי אתה דומה.
ועוד וריאציות רבות. תשובותי נעו על הסקאלה שבין מענה בארמית ועד לשון שׁוּקִי שיש בה כדי להכלים את הנענים, הכל על פי מידת חוצפתו של הנטפל אל חיי הפרטיים ומספר קודמיו באותו היום.
ועדיין לא הצלחתי להבין מה ענין לבריות לענות בי.
הטובים ברֵעָי הביאוני אצל קברות הצדיקים בגליל. נשתטחתי, שטחתי בקשותי, אך לשוא. הכנסת כלה? – בבקשה; פרי בטן? – נשתדל; פרנסה? – קטן עלינו; להעלות ארוכה? – רק תמציא מחלה; בכל אלה לא נמצא הצדיק המנוח אשר תחום התמחותו הוא טיפול בכפל אישיות.
בבוקר אחד לא עבות, הומה היתה המספרה בלקוחות האופייניים למקום – עלמים הלוֹקים בקרקפת יַחֶפֶת בדרגות יִיחוּף שונות. עלמים אלה, מרביתם בולטים בשעור קומתם הזעיר כדי מעבר בגֵו זקוף מתחת לנחש, מה שגורם אף לילדות מגן חובה לצפות כממעוף הציפור בתפארת שערם הפגומה. (מוטי, כזכור, על פי אומנותו, מפליא להטליא את שנגרע מבלוריות ראשם).
בעודני מתנוסס עלי כס התספורת כקומנדקר צבאי על הליפט המצפה למגרזו, מוטי מוליך את הצובאים לפתחו, בקבוצות סביב לראשי, מסביר את פניו ואת רעמתי למבקרים וכולם פוצחים כאיש אחד, בצווחות גיל של ילדי קייטנה: "מאיר איינשטיין!" תוך שהם מזנקים למרומים ואוחזים בקצות שיערי.
כך נפל לי האסימון, המשותף לאותו איש טמיר ולי, היא הצ'ופרינה. בסך הכל?!
אבד לי כליל אמוני בבריות. כבר לא ידעתי אם משפחתי הענפה מתייחסת אלי כפי שהיא מתייחסת בגלל שאני הוא אני, או בגלל שהם חושבים שאני זה הוא? האם אני צפוי לדרישה לבדיקת אבהות לבנותי ? בשנים האחרונות התעטפנו בעונג בכמה חברים אהובים חדשים, האם זכינו לעדנה זו בגלל מי שאנחנו או בגלל מי שהם חושבים שאני? האם אין ימימה (הלא היא שׁוּנְרַת הבית), המצטנפת בחיקי לעת ערבית ומגרגרת אינה אלא הוזה וגונחת בערגה, בשפה השונרית : "מאיר"?
כפי שיבינו הקוראים, נתעורר בי הקונפליקט הקוגניטיבי של הזדהות-דחיה עם הדמות האגדית, הזדהות מול אבדן הזהות, חזות מול התחזות, עושה עיניים מול מאחז עיניים.
את הדיסוננס הקוגניטיבי היטיב לתאר טוב מכל, המחזאי האידי הענק, אברהם גולדפדן, בשירו המיתולוגי של קוני למל, אשר לאחרונה מתנגן בי ללא הרף ומדיר שינה מעיני:
"אומרים שאני, אינני אני, על כן אני נבהל
ואם אני אינני אני, אז מי אני בכלל"
מרגע זה ואילך, היה ברור לי כי אין עוד מקום להכיל את התואם ואותי בגוף אחד. כלה ונחרצה מעִמדי לעקור את הדואליות הזו מן השורש, לעשות הרע בעיני השם ולהעלות תער על שְׂעָרִי, תִּכָּרֵת העולה בראשי בלי הותיר לקרקפתי לא שֶׁלֶף, לא סַפִיח ולא סַחישׁ, לא לֶקֶט, לא שִׁכְחָה ולא פאה.
כנסתי את כל היקרים לי ובדמע בשרתי להם על כי נחוש אני בהחלטתי ולא אשוב ממנה. לשוא דִברו דברי כיבושין באוזני, לשוא חילו את פני, כצוּר הייתי בהחלטתי עמי, "שחר עתיד יעלה יזרח, על הֶעָבר האפור", כך הייתי משורר באוזניהם.
בדרך הטבע השלכתי יהבי על מוטי משושי.
ג. אפילוג
עם אור ראשון, כולי כעשת, יצאתי מביתי, מכביד את לבי לתחינות ההמונים. ברקע מלווה קולה של המקהלה הפולנית המשוררת בקול ענוג:
"ונייה יצא תסרוקתו לְסַפֵּר
כל שחפץ- צורתו לשפר,
אמו על מפתן בוכיה מתמוגגת,
הוא יצא הסתפר על מזבח המולדת.
אם לא אשוב, סִפְדִי לי, הו אמא,
ורבים אחרי עוד ימשיכו קדימה.
בחופש יזכו המוני עמלים
ועמם נשמתי, חופשייה מכבלים"
נחוש התייצבתי בשערי המספרה של מוטי, השתרעתי מלוא קומתי לרוחב מפתן דלת הכניסה והמתנתי לבאות.
קול טיפוף הדהד ממרומים. הקול התקרב והפך לשאון מלווה בנקישות, שכנה מן הדיוטא העליונה עושה דרכה במו אנפילאותיה, מְלַוָוה את אשפת בֵּיתה לדרכה. "אמא'לה", זעקה, "זה חודורוב בשער מכבי תל-אביב במשחק נגד מכבי יפו ב 1952". "לא עוד!", זעקתי – חודורוב היה בכלל מקורזל שיער ונמוך ממני במטר !!!".
עלם טוב תסרוקת דולג במורד המדרגות, עוצר מולי ותהה חוכך בדעתו. הוא עדיין בגיל שאין עוברים כך סתם ליד משהו שנמצא בתנוחת שכיבה. "וואלה", פלט, "חשבתי שבֶּבָּה אידלסון כאילו כבר מתה". נסוג ופרח לדרכו.
בדקות הקרובות, נחשדתי על פי הסדר, כמוש בן-ארי (ההוא עם הראסטות שכמו שב זה עתה, ללא מקלחת מאימון גדוד בצאלים), אלי אוחנה, הנרי הרביעי, שופט בריטי, נעמי פולני, צביקה פיק וכן, שוב מאיר איינשטיין.
עלתה חמה למרום הרקיע, ולעבודה- מוטי הגיע, זריז, חד ובוהק כמספריים חדשים.
מגביה היה לי מרבצי, מוחה את דמעות העלבון, נותנני במרומי כס התספורת ועוטה עלי סינר.
לכששמע מוטי את דבר חפצי מעמו, להיות נקצץ עד כלה, כדי טשטוש כל דמיון אפשרי למושא דחקי ולכל אדם קיים אחר, חמרמרו פניו ונתעטף יגון. דברי כיבושין היה לואט באזני, קפה מציע לי ותה, שוקו וחלב נאקות, אולי אשוב בי.
לא אשוב בי, כלה ונחרצה מעמדי!
נתברר כי ביני לבין יעדי, ניצבים אתגרים הנדסיים סבוכים. כזכור, אורך שערי נתייצב על פי הגובה אליו מגיע מוטי לצורך מלאכת הקיצוץ.
מלאכת קיצוץ בנוסח שנתבקש עתה, הצריכה בניית פיגומים מתאימים. כאן באה לביטוי התושיה המפורסמת שלי. הצעתי למוטי לעמוד על המזרן שהתקין לו מגזוזת שער ראשי אשר צבר לאורך שנות הכרותנו, ואכן, לא יצאו כמה דקות ומוטי כבר היה מתנוסס בגובה כתפי, עוצם עין בלתי מכוונת ומשיב מלחמה שַׂעַרָה, כלומר, מטפל בכל שׂערה בנפרד. משם עבר לסגנון "תורת הקווצות", כשהוא מעפיל במעלה ראשי בנתיב שסללו מספריו, וכעמיר מאחרי הקוצר נופלות קווצות השיער לרגליו.
האלומות הנושרות אל המזרן מצטברות לערמות של ממש מתחת לרגליו ובמהרה מוצא עצמו מוטי מִתְגַבֵּהָ והולך מעל לפני הקרקע והנה הוא כבר מתנוסס מעלי, עושה מלאכתו במרומי פדחתי ועוד מעט קט, מגביה עד כי גם בהושטת ידיו עד למלוא מוּטַתָן אינו אלא מרחף בִּמְרוֹמָי כפֵיה טובה, מרפרף מעל לראשי, אך לקצץ כבר אינו יכול. אמא-מוטי הנמרצת, אשר הגיעה לביקור כדרכה מדי יום, שמה לבה לנערם על הרצפה. בנמרצותה הנחרצת, מטאטא בידה ופח אשפה בשניה, גרפה באחת את ערמות השיער ופרשה לדרכה. נותר מוטי מרחף במרומים כמלאך, ללא יכולת נחיתה על הרצפה הקשה. לזעקותיו, באה אמא, קטפה אותו ממחוזות התקרה, חפנה אותו בחיקה והיה זה סופה של תספורתי – קצוץ מפה ומשם וכל היתר מדובלל ללא כל יכולת להשוואה לאף בעל חיים מוכר. אין מה לאמר, המטרה הוגשמה, שוב אינני דומה לכלום.
ניערתי את מחלפות העבר שלי, הודיתי נרגשות למוטי הנתון בחיק אמו, ויצאתי לי לדרכי מאושר, חפשי וחסר דאגות... עד לרמזור הראשון.
"מאיר אינשטיין !", עלתה השוועה באזני, "איך מכוערת התספורת שלך, אתה דומה לאחד ערן גרף!"...
|
© כל הזכויות שמורות
|