סיפור הלחם והדגים הפרטי שלי

ח' תמוז תשס"ח   July 11, 2008
המעשה בלחם והדגים הינו סיפור מימות עלומי , ראשית ימי בירושלים כעלם רך באוניברסיטה, כפי שקרו הדברים ללא שום תוספות מן הדמיון.

יום אחד, הקיבוץ  כמעט נתרוקן מיושביו. אימת העיר עזה נגולה עם תום מבצע קדש, המרגמות נדמו, גדלו המרווחים בין מגדלי השמירה,  ופגה תחושת האחריות ההדדית.
אף אני מצאתי עצמי מתבונן בשלוט  הקרן הקיימת "נחל-עוז" ההולך ומתרחק. 
מחוזק בנבואתו של המורה ישעיהו כי ממני לא יצא כלום לעולם, נסעתי לירושלים להרשם לאוניברסיטה (היחידה בארץ דאז). במהלך הנסיעה באוטובוס תלשתי בזה אחר זה את כל עלי זר פרחי המרגנית (אשר הצטיידה בו שכנתי לספסל לצורך הלוויה אליה היתה נוסעת, מצויידת בפני בוכים).   תולש הייתי עלה-עלה ומפטיר:  "ספרות"; "כימיה"; "מקרא"; "גיאוגרפיה";  "כלכלה"; ... וכשנכנס האוטובוס הגונח בשערי ירושלים , בין בית חינוך עיוורים לבית היתומות וינגרטן, נתלש העלה האחרון מן הזר בעודי ממלמל "מתמטיקה-פיסיקה", וכך היה.
מזכירת הפקולטה, הגב' אורה פשיגודה רשמה אותי ביבושת, שקלתי על ידה  את 90 הלירות לדמי הלימוד לשנה א', והנה, סטודנט אני (וגם סטודנט עני).
לא שמְנַת אביונים מנתי, אלא שכלה ונחרצה היתה עמדי להיות מתפרנס מיגיע כפי. לפיכך, שם הייתי פעמי אל לשכת העבודה. גברת פרופה, רעולה ושְׁבוּסָת שביס שאלתני בקול מאנפף שאלות רבות אשר בסיכום התשובות להן נתברר כי הריני  ללא הופכין שכן פרט לכישורי השרדות בסיסיים, מומחיות בחליבת פרות  ורשיון נהיגה למשאית כבדה, אין אני נושא עמי שום דבר מועיל נוסף.  הוחלט  שאהיה מְנַהֵג אבטומוביל כלשהו ולצורך זה נשלחתי לעירית ירושלים אשר כמה וכמה אבטומובילים משמשים היו בשרותה.
מחלקת התברואה נפלה עלי כעל מוצא שלל רב. בימים ההם, מעטים היו האוטומובילים ועוד מעטים מהם – היודעים למשוך בהגה.  מיד שַׂמוּני להיות מְנַהֵג משאית אשפה גדולה מאד ועתיקה מאד מסוג "Bedford   " אשר נודעה לשמצה על שום אופייה הרע ודרכיה הנלוזות להתעמר בנוהגיה.  בוותקה של המשאית התחרה בהצלחה רק ניחוחה אשר הדיפה, פרי עמל רב שנים בשרות ההיגיינה של אזרחי העיר ותחזוקה התואמת את משכורת הזבלנים והנהגים.
מדי בוקר, בטרם שחר, נפגשים היינו, צוות הזבלנים, המשאית ואני – אחינו הנהג, בחצר מוסך "שרי ישראל". שומר הלילה היה מתקין לנו תה דלוח וחם ויוצאים היינו אל מחוזות חפצנו- שכונות גאולה, הבוכרים ושכונת המוגרבים, צפופות היו הסמטאות הצרות. מה  הרב עובדיה בהיותו מהלך בין שני חמורים, נבצר היה ממנו המעבר בהן, לֵית מאן דְפָלִיג להוליך בָּן משאית גדולה ויתרה על כך להיות סובב בין נפתולי דרכיה.  אמנם, הנהג לבדד ישכון במאורתו המתנייעת, אשר הנה מעשה חוֹרָי מרב ימים וחלודה , ומרוחק הוא מן האשפה, כמות שנאמר- באה אשפה עד נפש אך הנפש בה לא באה. האמת כי המשאית עצמה רב היה ניחוחה ההולך לפניה, יותר מכל אשפה. כל עונת שנה וצחנתה עמה. לשחוק היתה לי נעמי שמר בהיותה משוררת על התרנגול העוגב על יעלות הכרבולת במרומי גל הזבל. גל הזבל כהשראה רומנטית? נעמי... נעמי... להתעורר !!!   הרבה סיפורים אגורים בְּמֵעַי מן הימים הללו ולכך אייחד מועדים בנפרד. 
מרחק רב הפריד בין עולמי המקצועי כמוליך את אשפת השכונה למקום מנוחתה האחרונה בגבעת שאול, לבין עולם הלימודים שפזור היה בכל מני מעונות זמניים ומעופשים ברחבי העיר (קרית האוניברסיטה העתידה עודה עומדת היתה בבניינה).  הגשר בין שני העולמות צר למדי היה ואמור היה לכלול מקלחת חובה בטרם אבוא בין הבריות המעודנות שבאקדמיה.

דע-עקא, בעלות הבית הירושלמיות, תלי-תלים של אגדות מהלכות היו אודותן. זו שלי נתברכה כמעט בכל ברכה שבהן. צרת עין, חטטנית ופטפטנית, מנורותיה חשוכות, המקרר שלה-מחוץ לתחום, אורחי לה לצנינים ומבין הָעֲלָמוֹת, שׂוּמָה היתה עלי לחמוד רק את החסונות ביותר אשר הכבירו מספיק אונים על מנת להשתרבב לחדרי ומחוצה לו דרך החלון בחסות האפלה.
מורגלא היתה אצל בעלת הבית, כדרך בעלות בית ירושלמיות בוגרות המצור של מלחמת השחרור, כי מים חמים וטכס הרחצה יפים הם לימות ו' בלבד, אחת לשבוע. ביתר הימים, מי הדחת הכלים מוחזרו לצורך הכביסה בגיגית, משם לשטיפת הרצפות ובתחתית סולם מחזור המים בטבע-  ה"מים אחרונים" להדחת בית השימוש (לאחר מעשי "דבר גדול" בלבד. תמיד בִּיעֲתוּנִי הלבטים באם ה"דבר הגדול" הוא מספיק גדול להצדקת בזבוז "מים אחרונים").
כאמור לעיל,  מלאכת משאית האשפה , וחבישת ספסל האוניברסיטה, יָאוֹת היו שמקלחת של רותחין תחצוץ ביניהן, אלא מאי?  מקלחת שלא בעתה נחשבה לפשע של ממש וחימום מים באמצע השבוע היה "קאזוס בֶּלִי". נותרה ברירת המקלחת הקרה, אשר בירושלים הגיעה למלוא המיצוי של המושג "קרה". לעולם לא אבינה מדוע בוחרים הלפיטוטין בגהינום לייסר את החוטאים ברותחין. הצוננין אכזריים פי כמה וכמה, חסכוניים בהרבה והטרחה בהם מרובה פחות.  כל עצם מֵעֲצָמַי הייתה זועקת, בעוד אני נושך בשרי בשיני ומחשה פן אתפס עובר על ה "יהרג ובל יעבור", ולהגנתי אצטרך לסבר את אזניה הבוערות מזעם של בעלת הבית באשר לנזקקוּת היגיינית שלי. את הסקנדל והבושה הזו – היא לא תשרוד. נהג אוטוזבל בחצריה??? בזבוז המים הנורא ?? ללא ספק אהיה מוצא עצמי ברחוב. 
השנה היא שנת העשור למדינת ישראל ובעלות הבית הירושלמיות קופצות את חדריהן המפורסמים מפני הסטודנטים למען המוני התיירים מן התפוצות שיעלו לחגוג בירושלים בחג העשור (הוותיקות שבהן זכרו את ימי המחולות בכרמי שילה ואת המוני עולי הרגל לירושלים בימים בהם בית המקדש היה קיים, צובאים על אכסניותיהן).  הסטודנטים נדחו בנִחרור של בוז ועבורם נותרו חדרים רק מעט ומן הזיבורית שבהם. סופו של דבר, לא נהרו התיירים בהמוניהם יותר משֶׁנָהוּ אחרי תפארת חגיגות ה 60 בהפקת רוחמה אברהם, נותרו החדרים בשממונם ובעלות הבית שפכו זעמן על הסטודנטים שנאלצות היו להתנחם בהם.

כל המסופר בתלאות מקלחת הבוקר בימות השבוע, כאין וכאפס הוא לעומת ההמשך כדלקמן:
בבוקרי ימות  השישי,  שב הייתי מעמלי, נחפז אל בית אולפנא שלי, (פרופ' עמירה מתקלס היה וסונט במאחרים) וכמובן שֶפָּנַי אל בית האמבט תחילה. כמדי יום שישי, משייטים היו במי האמבט (מים זכים שמחזור המים בבית הפטרונית שלי עוד לפניהם) שני דגי שיבוטה עבי כרס בפרצופים מדושני עונג כברבורי האגם אשר בסטרטפורד שעל נהר האבון בארצם של בני אלביון. פתותי לחם צפים להיות להם לאכלה.  להתקלח עמם יחדיו? אם אדליח את מימיהם בבורית שארחץ בה וכלתה אלי הרעה.  מנהג קפנדריה הייתי עושה לי: ממלא הייתי מים בכיור הרחצה ומציע לשיבוטאים:  אני באמבטיה ואתם, בינתיים,  - בכיור. הממלאים פיהם מים, החלקלקים והקרים נתנו בי מבטים של בעלי בתים, וחזרו בבוז לשייט להם בשלווה. לבסוף, ניצודו במאבק איתנים ונותן הייתי אותם בכיור, אלא שמקפצים היו משם אל הרצפה וכל בית האמבטיה נראה היה כבית המקוואות בסיומו של ערב חג. כשנכנעו אלה, הייתי לוכד את פתותי הלחם הרטובים (שנִתְּנוּ שמה מעשה "שלח לחמך על פני המים, כי ברבות ימים תמצאנו...רטוב!) סוחט אותם ומציין שלא לשכוח להחזירם ליעודם. סוף סוף הייתי מתקלח, מרטיט בקרה כמי שכְּפָאוֹ שד, ובמקרה זה כְפָאוֹ גם קפאוֹ אותו השד, וכשצח ואדום ומדיף ניחוח בורית ומנוגב באלונטית ועולה מן הרחצה הייתי, מלאתי מים באמבטיה בגובה המקורי, ויוצא לדיג על מנת להשיב עטרה לישנה. הדגים המטומטמים שוב יצאו כנגדי למלחמת חרמה בכל רירניותם.  הו, עלובי הנפש, בי הם נלחמים? הרי בעלת הבית כבר לוטשת את הקופיץ במטבחה ובעוד שעה קלה, לאחר פרכוס אחרון, יבוצע בהם פשע המטבח הנורא מכל, בסופו ינוחו, מנותחים  ל 12 חלקים, כפילגש בגבעה בשעתה, תפארת שרירי בטנם היתה לעיסה אפרפרת ודסקית גזר (שגורלו לא היה טוב יותר) מכסה על תורפתם. בוססים בציר צמיג, ומוצגים לראוה על גבי טס מפלסטיק דמוי "קריסטל".
בסיום המקלחת והניקיון והחזרת הסדר על כנו, יוצא היה שנתחלף ניחוח הזבלן שהלך לפני, בניחוחו של תגרן שוק הדגים ועל כן מה הועילו חכמים בתקנתם? 
לא יצאו ימים רבים וקצתי הן במלאכתי וכן במגורי. מצאתי לי מגורים בחדר כביסה בחצרו של בית ישן בטלביה, לא בעלת בית לראשי ולא מקלחת משום סוג. מגרעת זו לא היתה כה חמורה, שכן בד בבד, נמצאה לי עבודת תורן לילה במעבדות בית החולים הדסה ושם מזומנה היתה בכל עת מקלחת חמה.
עד לאותה העת היתה המעבדה הרפואית מוכרת לי מסניף קופת החולים, בה מבעד לדלפק עמוס צלוחיות נוטפות של מבחר הנוזלים הביולוגיים  של חברי הסתדרות העובדים הכללית, נשקפו שתי עובדות המעבדה רעות המזג, נעלי צנחנים לבנות לרגליהן וזורקות מרה בכל הקרב אל הדלפק.
בתקופת עבודתי במעבדות הדסה בירושלים, למדתי דברים נוספים על מקצוע זה ולאחר שהשלמתי את התואר השלישי, בחרתי בו להיות לי לעיסוק ובו כמעט והשלמתי 40 שנות עבודה, מרביתן בביה"ח איכילוב , בו ניתן למצוא אותי, עד היום (בדרכי לקראת יום הולדתי ה 73).
כמה אנשים יוכלו לספר כי אל מקצועם הגיעו רכובים על גבי  אוטו זבל??

egraff@bezeqint.net