כיצד הגעתי לצוללת

 

נולדתי לבית ימאי. אבי המנוח היה רב מלחים בצי הסוחר העברי ואף נשא פנקס הימאי העברי הראשון. מספרו היה 'אחד' מוצג כיום במוזיאון הספנות בחיפה

 

בשביתת הימאים הגדולה בתחילת שנות החמישים, היה אבי ממנהיגי השביתה שמהלכיה נרקמו בביתנו שבתל אביב. כמו כן היה אבי ממקימי מועדון זבולון שבירקון ביחד עם עמנואל טובים. בשנות מלחמת העולם השנייה הפליג אבי באוניות הולנדיות ואוניה איטלקית שם הוסיף לעצמו ידע בימאות מסורתית מפוארת מערכי הימאות ההולנדית והאיטלקית.

כילד תמיד שאפתי ללכת בעקבות אבא, אלא שהזקן לא אהב את הרעיון כלל ואף איים לשבור את רגלי באם אעלה על אוניה. אבא עשה הכל על מנת להוציא ממני כול רצון לעבוד באוניה. כאשר הגיע החופש הגדול והלכתי ללשכת העבודה לימאים שבחיפה דאג אבי שהיה בעל השפעה רבה בחוגי היימאות, לנתב אותי לעבודה הקשה ביותר שיש באוניה.
 
באותם ימים עגנה בנמל האוניה 'ציון' שהייתה אוניית קיטור ולה דוודים. אחד הדוודים התקלקל והיה צורך לשבור את קירות ליבנת השמוט שלהטו עדיין מההפלגה. החום היה כבד מנשוא, עד כדי כך שהיה ממש בלתי אפשרי לאחוז ב'לום' הברזל לשבירת הלבנים ללא כפפות אזבסט עבות.
וכך ילד תיכון ( שפחד לא לבייש את הפירמה של אריה דיסקין הגדול הלוא הוא אבא שלי ) עבדתי בעבודה הקשה ביותר. אלא שבסוף החודש, מאחר ועבודה זאת נחשבה לעבודה בתשלום מיוחד, קיבלתי שכר כשל אדם מבוגר.
 
שוב לא רציתי לחזור ללימודם, אלא להפוך לאיש ים. ואז אבי הקשוח אמר - טפילים בבית אינני רוצה, או לימודים או עבודה. בחרתי בעבודה בים. אבא נכנע .

החשש מפרחח בבית, אילץ אותו להסכים. לפחות, כך ידע! באוניה יש מסגרת ומשמעת. יום אחד אמר לי לעלות עימו על האופנוע שהיה לו בי-אס-איי כזה ממלחמת העולם השנייה. נסענו לנמל. שם ליד הרציף עגנה אוניה עמוסה כל כך, שהייתה נמוכה מהרציף. אבא ביקש מאחד המלחים שעל הסיפון לקרוא לרב המלחים וזה הגיע במהרה. דוד ביטון היה שמו.
 אבא ביקש ממנו להשגיח עלי בהפלגה ולחנך אותי, תרתי משמע (חינוך למלח זה גם חינוך מיני ובו ביקור ברובע הספציפי אליו פונים המלחים בהגעתם לנמל. כילד לא אהבתי את הרעיון, אבל היה מעניין). קפצתי מיד מהרציף לסיפון.
 
- דיסקין בוא אחרי! פקד עלי ביטון.  הלך ופתח דלת ונכנסנו אל מסדרון ארוך ובו דלתות לתאי מלחים, קבינות בלשון הימאים. פתח את הדלת הראשונה, היו שם שתי מיטות האחת נמוכה והשנייה מעליה. בחרתי כמובן את הנמוכה. לפתע נכנס מלח ותיק לקבינה ובזעם אמר - מה אתה עושה במיטה שלי, עוף למעלה!  עפתי. כזו הייתה קבלת הפנים הראשונה. 

 קיר התא גבל בקיר חדר המכונות. נרדמתי, כשלפתע נשמע רעש מנוע אדיר מעבר לקיר. האוניה יצאה מהנמל הרגוע אל הים הפתוח והחלו טלטולים שהסיעו את הווילון שבחדר מצד אל צד. התחלתי לחוש בסחרחורת קלה. לפתע נפתחה הדלת ורב המלחים פקד עלי להתלבש מהר יצאתי אחריו לסיפון ודהמתי לראות גלים שוטפים את הסיפון. - קח דלי ומטאטא ולך נקה את בית השימוש בירכתים פקד עלי רב המלחים.  על הסיפון ראיתי מטען ארגזים שהכילו בקבוקי זכוכית מלאי ברום, מטען מסוכן מאוד. על מנת לעבור ממרכז האוניה לירכתיים נמתח חבל בין שני החלקים, אותו אחזתי בכל כוחי, מפחד הנפילה לים. כך הגעתי לירכתיים. אך על מנת לראות את הגלים החודרים דרך פתחי השטיפה ומחזירים את התכולה המזוהמת לאסלה ולרצפת התאים.
 הירכתיים מטולטלים מעלה ומטה ורעידות המדחפים מוסיפים לאווירה רעד. זה היה ממש מפחיד. חילצתי את צינור כיבוי האש שהיה במקום ושטפתי את התאים . כל עוד רוחי בי חזרתי למרכז האוניה. שם פקד עלי שוב רב המלחים - עלה לגשר ותפוס משמרת.

עליתי. בגשר היה הקצין הראשון. בריטי קר כדג. הוא בקש מהמלח שעל ההגה להראות לי מה תפקידי. 'שמור קורס הכיוון' היה כתוב בקופסת קוביות עץ ועליהן מספרים. מדי פעם היה החרטום עולה על גל גבוה שהסיט את האוניה מהכיוון הנדרש, מיד סובבתי את ההגה לכיוון הנכון ולאט לאט חזרה האוניה לנתיב שהוכתב ובאם לא השגחתי אף חלפה עליו. עד שסובבתי את ההגה בכיוון ההפוך. 

לפתע נכנס הקצין והעיר לי - מה זאת הפרה שמשתינה ברוח? רק אז הבחנתי בשובל הקצף שאחרי האוניה, שובל לבן המשתרך בזיגזג כתוצאה מחוסר נסיוני באחיזת הגה מקצועית, מיומנות הנרכשת עם הזמן.
 כעבור כמה ימים אחדים, הגענו למיצרי גיברלטר, שם עוגנות מאות אוניות ונדחקות במיצרים הצרים, לצאת לדרכן אל הים האטלנטי רחב הידיים.
במקום זה התייצב שוב מלח וותיק לאחוז בהגה ואני נתבקשתי לצפות קדימה ולדווח על כול אוניה שאראה. התחלתי לקבל שעור חוקי דרך ימיים. איזו אוניה מפנה דרך למי וכאשר הופיעה אוניית מלחמה לידנו, אם מקדימה או שעקפה אותנו במהירות, אני נשלחתי לתורן הדגלים ונדרשתי להנמיך את הדגל לחצי התורן, אות כניעה מסורתי בציי הים מלווה בצפירה קצרה.
 הכניסה לים האטלנטי חשפה גלים ענקיים שנראו כמו גבעות ענקיות והאוניה טיפסה עליהן בקלילות. חלון חדר האוכל שהיה נמוך כמה סיפונים מתחת לסיפון המגורים היה מכוסה מדי פעם על ידי אחד הגלים. בדמיוני היה נראה לי כחלון של מכונת כביסה.
האוניה הפליגה צפונה אל תעלת לה-מנש המפורסמת, שם תנאי ההפלגה מסוכנים יותר, מאחר ויש הרבה כלי שייט החולפים בין צרפת ובריטניה, מימין לשמאל ולא במקביל.

 לפתע התחיל ערפל לכסות את הים ולא ניתן היה לראות את האופק. נשלחתי לחרטום להוציא את שופר הערפל ולהתחיל לצפור בו. נאמר לי להקשיב ובמידה ואשמע צפירות עלי לצלצל בגשר ואף להודיע את כיוון הצפירות. היו אילו ימי הרדאר הראשונים בצי הסוחר ורב החובל לא סמך על המכשיר על כן דרש מהצוות להקשיב לצפירות של האוניות המגששות בערפל. 
בתקופה זאת התרחשה ההתנגשות המפורסמת בין האוניה האיטלקית 'אנדראה דוריה' והמיכלית השוודית 'סטוקהולם' . הראשונה טבעה.
הגענו אל מול נמל אנטוורפן שם עלה נתב לאוניה ולי נאמר לעמוד על ההגה. תפקיד של מלח וותיק. לא אכזבתי. הפקודות התעופפו באנגלית five to port .

חזרתי על הפקודה ובצעתי סיבוב הגה חמש מעלות שמאלה. כך המשכתי להפליג בצי הסוחר עד שהגיעה שעתי להתגייס לצה"ל. כמובן ששאפתי להגיע לחיל הים אך הצבא וטעמיו רצו אחרת וגויסתי לחיל השריון. הגעגוע לים לא חדל והוסבר לי שלהגיע מחיל השריון לים אפשר רק באם אתנדב וכך היה התנדבתי לצוללות, אך כל טפסי ההתנדבות הושלכו בזדון לפח במשרדי החטיבה. למזלי עבד שם פקיד שהיה נפל קורס צוללן, שגילה לי את המזימה.
 
התחלתי להגיש טפסי התנדבות לא דרך הצינורות המקובלים וכך יום אחד הגיע זימון לחיל הים. בעודי בשדה אימונים של קורס נהגי טנקים הופיע לפתע הרב סמל הפלוגתי וצעק - דיסקין גש אלי. המ-מם נבהל, מה קרה? הגיע 'צו שמונה' לדיסקין הוא עובר לחיל הים. הוחזרתי מהשדה לבסיס ועליתי על טנדר מסוג 'גלדיאטור' שנסע צפונה. הנסיעה מאחורנית הייתה מלווה ברכבים האלו בשאיפה של אדי צינור המפלט. הגעתי לחיפה עם סחרחורת רצינית.

הבסיס אליו הוצבתי היה ב'בת גלים' הגעתי לבוש מדי שריונר עם כומתה שחורה. האווירה בבסיס זה לעומת בסיס השריון הייתה כאווירת קייטנה. במיוחד לצידה של בריכת האימונים שבמרכז הבסיס וסירת ההצלה לאימונים שעמדה על שפת הברכה. ליד חדר האוכל עמד תורן ענק כמו באוניות הסוחר עליהן הפלגתי. על התורן התנופפו דגלי הלאום והצי העברי כמיטב המסורת הבריטית אותה כבר פגשתי בצי הסוחר. הגעתי לביתן אנשי קורס צוללן. מיד היה ברור שזאת נבחרת בחורים מעל הממוצע אליו הורגלתי בשריון. גם תנאי השרות בבסיס היו מפנקים יותר משאר החיילים. האוכל היה שונה, כיתות הלימוד והאימונים היו מפרכים הרבה יותר ושאפו להבליט את הנחשל והחלש או האגואיסט אלו היו נפלטים מהקורס באופן מהיר וכך מחבורה שמנתה למעלה ממאתיים איש סיימו את הקורס פחות משלושים בחורים.
 
באחד הימים הוצעדנו אל בסיס חיל הים שבנמל. הלכנו לאורכו של שובר הגלים אותו הכרתי מרחוק כמלח מפליג בים. הגענו לרציף הצוללות. שתיים מהן עגנו רתוקות לרציף עץ. גשר אלומיניום צר הוביל מהרציף לסיפון הצוללת. ליד תותח משונה שעל סיפונה ממנו הובלנו את פתח שבסיפון ובסולם ירדנו אל בטן הצוללת לראשונה בחיי.

הסירחון שם היה מפתיע, היא חזרה מהפלגה זה לא מכבר ועדיין האוויר בחרטום הצוללת לא התחלף. אני זוכר את הצפיפות ואת ריצפת הלינוליאום שהבריקה בניקיונה. לימים הבנתי את משמעות עבודת ההברקה. אנשי הצוות שפגשנו נראו לנו מבוגרים יותר, חלקם כבר בעלי דרגת רס"ר וותיק והיחס הראשוני אלינו היה כאל 'אליפים' בפנימיות חקלאיות או בתי ספר ימיים, עכו, מכמורת וכדומה. אני כאיש ים הרגשתי נוח מאוד, בסביבה ובתנאים. בתום הקורס צוותי לצוללת 'תנין' הזקנה שנבניתה עוד טרם מלחמת העולם השנייה. בצוללת זאת הפלגתי שוב כמו בהפלגתי הראשונה, כמלח בצי הסוחר. אלא שבית השימוש בצוללת זאת היה ממוקם בין צינורות הטורפדו שבחרטום. אין זה בית שימוש רגיל כלל וכלל, אלא אסלה בעלת ידית כשל מעצור ידני במשאית, הקרש שעל אסלה זו היה מזוהם ואני נגעלתי משימוש באסלה זו. עד כדי כך שנמנעתי ללכת לשירותים אלה משך שבועיים ימים, פשוט התאפקתי, עד שחשתי ממש ברע, סיפרתי על מצוקתי זו לרס"ר. הוא הפנה אותי לשירותים של המכונאים שבירכתי הצוללת. אלה לשמחתי היו נקיים למופת. אז נדרתי נדר שכאשר אהיה בעל דרגה בצוללת אדאג לניקיון השירותים כבמיטב בתי המלון שבעולם וכך היה.