|
אח"י לוויתן ואח"י דקר 31.10.05
לקראת הגעת הצוללת החדשה "דקר" ביום ראשון, השאירו אותי, רב סמל סיפון של ה"לוויתן", להכין את חבל הירכתיים של ה"דקר" לקשירה, כלומר קליעת החבל סביב עזקת-לב, timbel . הצוללת "לוויתן" הגיעה ארצה כמה חודשים לפני ה"דקר" מאותו הנמל, פורטסמות' שבדרום אנגליה. החודשים שקדמו להגעת הצוללת האחות נוצלו לגיבוש הצוות בתרגילים אין סופיים של עמדות קרב, ירי, טורפדו ואימונים ארוכים עם שייטת 13. היה פה גם גורם תחרותי: צוות ה"לוויתן" התכונן, ורצה להיות טוב יותר מצוות ה"דקר". על כן, כאשר לקראת הגעת הדקר בשבוע הבא, דהיינו יום ראשון, התבקשתי על ידי המפקד יומי ברקאי, בהיותי וותיק הימאים בצוות, להכין את חבל הירכתיים של ה"דקר". זה היה החבל הקשור לעוגן מת ומעליו מצוף המחובר בכבל פלדה לעוגן מערכת המשמשת לבלימת הצוללת הניגשת לרציף. בתמרון התקשרות אל המצוף היה נקשר חבל ניילון עבה אשר בקצהו האחד ישנה טבעת ברזל, בלשון הימאים:.timbel אך בלשון האפסנאות הצבאית מחדשת השפה:"עזקת- לב".
התבקשתי להישאר ביום שישי מפני דחיפות העניין. שאר הצוות יצא הביתה. כלומר: צדיק ורע לו. ישבתי על הרציף כאשר החבל בין רגלי על מנת להכין את הקליעה שמשמעה כריכת החבל סביב העזקה ופרימת קצהו, והשחלת הפתילים אל בין הפתילים שמעבר לטבעת לאחר הידוק הקליעה היטב, שמא תשתחרר הטבעת בלחץ ההתקשרות. היה עלי להכין כריכה בחוט, כריכה יפה, על מנת לייפות את העבודה. ידעתי שאין ב"דקר" איש המכיר את עבודת הימאות הזאת, וקיטרתי לעצמי: למה אני צריך להכין זאת עבורם? תחרות או לא? ואז יצא לפתע מישהו מהמשרדים למעלה וצעק לקרוא לכל החברה חזרה לצוללת. מיד יצא רכב לאסוף את הצוות הממתינים בצידי הדרך לתפישת טרמפים הביתה. "מה קרה?" שאלו כולם. "אבד קשר עם הדקר" הייתה התשובה. "אז מה?", "מה דחוף כל-כך?" , "הלך להם המשדר"...
" הלכו הבטריות".... הימים ימי חורף סוערבמיוחדהלכו הבטריות".... הימים ימי חורף סוער במיוחד ולאיש אין חשק לצאת לים במקום יציאה הביתה. אט אט התמלאה הצוללת בצוות ומפאת הדחיפות יצאנו לים בלי אספקה וללא ההכנה הרגילה להפלגה וצלילה.
הים בחוץ היה סוער במיוחד, ומיד עם היציאה החלו כל הפילוסופים חולי הים להשעין ראש על השולחן, שלב ראשון לקראת הקאות. מיד בא הרס"ר לחרטום ובקש לארגן משמרת תצפית מתוגברת מאחר ולא היה כל מושג היכן להתחיל לחפש את הצוללת. שלב ראשון הפלגנו לכיוון כללי לימסול מאחר וההשערה הייתה שהצוללת נמצאת בגזרה שבין קפריסין ומזרח הים התיכון. הראדאר היה די מנוטרל בגלל הסערה והפרעות המרכז הגלים אפפו את הגשר לגמרי ומים חדרו למרכז הצוללת עד שנאלצנו להתקין את מערכת חדק הפיל מה פי וי סי על מנת ללכוד את המים. בשל הרסס שבאוויר למעלה לא ניתן היה להביט אל האופק אלא דרך המגה- פון שהולבש הפוך על הפנים ודרכו הבטנו אל האופק, דרך פיית הדיבור.
כך הפלגנו כשבוע ימים כאשר כל אותה עת אנחנו מחפשים כתמי שמן על המים וחפצים צפים. יחד עם המעבר מחיפוש אחר צוללת צפה ללא שליטה בלב הים חלחלה אל הצוות ההכרה שאולי הדקר טבעה. ההכרה הגיעה, מלווה בבדיחות זוועה כגון, "מה אומרים החברה בדקר?": "בולבולבול"... הייתה התשובה. או: " איך מחלק המֶס-מן את האוכל בדקר?": "עם סנפירים".. הייתה התשובה. הצחוק הביא לכולם הקלה שכן עד היום ההוא לכולם היה אמון מלא בצוללת. אפשרות טביעה מעולם לא חדרה להכרה. עתה משחדרה, בא גם החשש הקל עם ההבנה.
המפקד, יומי ברקאי, אחיו בומי היה סגן המפקד ב"דקר". כלומר, הוא לא חיפש צוללת סתם, אלא את אחיו ממש! במשך כל ההפלגה לא ניראה עליו כל סימן חריג שהוא. אלא שהמפקד הסתגר בתאו והגיטרה בידו, כשמדי פעם הייתה מתעופפת משם פקודה. ואז, בהברקה אדירה של מנהיגות באחד הימים, הודיע המפקד בקשר הפנימי של הצוללת בזו הלשון:" הקשיבו! הצוות הקשיבו! כאן מדבר המפקד!", כולם ידעו זאת ממילא, "אנחנו עומדים להיכנס לעמדות צלילה ומאחר והפלגנו בחיפזון ולא הספקנו לאזן היטב את הצוללת בנמל היכן שהמים שקטים, אנחנו נאזן את הצוללת בצלילה". פחד שקט ירד על רבים. "עמדות צלילה!" קראו הרמקולים. ואז הוסיף המפקד על הפחד:"אנחנו נצלול לעומק עמוק ונבצע שם את האיזון". משוגע! חשבו כולם. "עמדות קרב!" "עמדות חרום!" פקד הרמקול. "עמדות חרום!" והוסיף המפקד:"אני מבקש לדווח על פריצות ודליפות", תמרון מתורגל היטב בצוללת המגובשת. לי היה תפקיד על הגה העומק הקידמי. מיד הגעתי למרכז והתיישבתי על הגה עומק קידמי ולידי התיישב הרס"ר אשר עמדתו הייתה הגה העומק האחורי החשוב יותר, מאחר והשפעתו על הצוללת בצלילה גדולה יותר בגלל קירבתו למדחפים.
"קְלַקסון!" "קלקסון!" הייתה הפקודה.
"סגור מדפים!", "פתח שסתומים!" והצוללת התחילה לשקוע. עוד טלטול אחד חזק מהגלים הגדולים שבחוץ, ושקט כללי השתרר בצוללת.
רווחה אדירה לכל חולי הים .
"עומק פריסקופי"! פקד המפקד. "פריסקופי"! חזר אחריו לֶשֶם הסגן. תפקיד הגה העומק האחורי היה להביא את הצוללת לעומק המבוקש. הגה עומק קדמי עדין יותר מהאחורי ושמירת העומק מתבצעת תוך פזילה אל התנהגות ההגאי האחורי.
עומק 30 רגל נשמר. ואז, כאשר התחילה השגרה ממש, ובּיטֶר יוסף ישב על ידיות הפריסקופים, ולֶשֶם התיישב על כיסא הפריסקופ, קרא המפקד לרס"ר בשקט אליו לתאו. איש לא ידע את שאמר לו. אלי קבֶּסה, הרס"ר, הלך וחזר כעבור רגעים מספר והתיישב על ההגה.
ואז, בפזילתי אל התנהגות ההגה האחורי בעזרת הסמן שלפני, ראיתי את הרס"ר הופך הגאים בצורה משונה ומסוכנת. מיד הגבתי בהטיה הפוכה לשלו. אלא שההגה האחורי חזק יותר והצוללת התחילה לנטות ירכתיים למעלה לזווית צלילה חריפה ולא רגילה. הגה העומק הקדמי לא יכול היה לתקן את השגיאה. ואז באמצע המתח הנוראי התחיל הרס"ר לצעוק:"נתפס לי ההגה!" -"מה נתפס?" -"נתפס בזווית צלילת חרום!" לא נותר לי אלא לנסות ולגעת בהגה האחורי. הוא היה ממש תפוס ולא זז. והצוללת שוקעת במהירות. תפקידי במקרה זה הוא להכריז בקול רם את העומק בו נמצאת הצוללת: "50 רגל... 60 רגל... 100רגל...".
ואז פקד קצין המשמרת שתי פקודות חרום: "שגר רימון אדום לשטח!"
וב-120 רגל פקד לֶשֶם:" רוקן את כל המיכלים!" על מנת להציף את הצוללת. האיש על הפנל פתח מיד את כל השסתומים. נשמע רעש כניסת האוויר למיכלים והצוללת המשיכה לשקוע. בינתיים היה גם המפקד במרכז. זווית הצלילה גרמה לאנשים ליפול. לא ניתן היה לעמוד ללא משענת. כאשר הכרזתי: "130 רגל..." פקד יומי המפקד בזאת הלשון ובשקט:" יחד מלא אחורה לֶשֶם! יחד מלא אחורה לשם!". "יחד מלא אחורה!" צרח לשם ברמקול, אלא שהחשמלאים בחדר החשמל שליד המנועים התקשו לבצע את הפקודה מאחר והתקשו לעמוד ליד גלגלי העוגנים החשמליים, ואז חזרה הפקודה ברמקול:" יחד מלא אחורה!" והתחילו להישמע המדחפים המסתובבים אחורנית במלא כוחם........
השקיעה הפסיקה. וככל שעלינו התפשט האוויר הלחוץ שבמיכלי הציפה ודחק את המים החוצה עד שהצוללת נשלפה במהירות מהמים. איזו הקלה לצוות ואיזו הערכה למפקד לאחר שהתגלה כי הכול היה תרגיל מחושב מראש. את ההגה האחורי נעל הרס"ר הממזר עם הפין המיועד לכך בחוף אך בלחץ העניינים איש לא הבחין בכך. עתה שב האמון בצוללת והמחשבה על הדקר האבודה נדחקה מהתודעה היומיומית והתחלפה בהערצה למפקד.
|