מזל של כלב, או: דגל ישראל על בית החולים האיטלקי

סיפרה לי לאה לור כי בתקופה שהבריטים עזבו היה מאבק מי יקבל את השליטה במקומות שפינו, והיה צריך לדעת מתי הם מפנים אותם.
רחוב הנביאים מתחיל בדווידקה ומסתיים בבית החולים האיטלקי. בבית שלי קראו לו 'דר איטליינישר מויר'  [מויר- בניין באיטלקית]. שם היה ה'רויאל אייר פורט' של הבריטים והיה חשוב לנו מאוד להניף שם דגל.
באותה העת במאה שערים יושבת אישה, קוראים לה מלכה, וזו אימא שלה, ואימא רוקמת דגל גדול, דגל ישראל, ואבא אומר לה: את הדגל הזה נתלה כשתהיה לנו מדינה.
אבא שלה קיבל מידע מהצלם הירושלמי יעקב בן דב. ליעקב בו דב היה כלב זאב גדול, והוא היה מטייל אתו בכל יום בשעה מסוימת ברחוב הנביאים ליד בניין בית החולים האיטלקי. היה שם קצין בריטי שאהב מאוד את הכלב הזה. הבריטים בכלל אהבו מאוד כלבים. והכלב הזה היה מקבל כל יום נתח בשר גדול מאוד מהבריטי.
ביום חמישי, 13 במאי, הבריטים עומדים לעזוב למחרת, ויעקב בן דב עובר עם הכלב, והבריטי קורא לו למעלה - וזה היה מאוד נדיר - ומכניס אותו פנימה ונותן לו את הבשר כרגיל, ומוריד לו מהמדף קופסאות בוליביף, ואומר לו: מחר לא אהיה פה בזמן הזה, אז אני רוצה לתת לו אוכל למחר. בן דב שמע והבין.

ביום שישי אבא נכנס לחצר הבית שלנו, מתקרב אליי, מוריד את המגבעת, מנגב את הזיעה מהמצח ואומר לי [ביידיש]: את שומעת, עכשיו תליתי את הדגל היהודי על הבניין האיטלקי. זה היה בגלל שבן דב ידע מתי הבריטים עוזבים, וכל זה בזכות הכלב.