בקצב המארש

עמדנו על המרפסת של איז'ו, בקומה השנייה ברחוב בן יהודה 190 בת"א. מצעד יום העצמאות ה-15, אמור היה לחלוף על פנינו.
כל הגברים היו לבושים במיטב בגדי אופנת "אתא", והנשים בשמלות אשר נתפרו בבית ע"י התופרת שהיתה מגיעה לקראת חגי תשרי, ולקראת חג הפסח..
ההתרגשות היתה עצומה. כולנו חיכינו למצעד יום העצמאות ה- 15 של מדינת ישראל.
השנה היתה 1963, ו "המנון צה"ל" נוגן בפעם הראשונה ע"י תזמורת צה"ל בניצוחו של המנצח המיתולוגי:"יצחק גרציאני".
"הנה התזמורת, הנה התזמורת" קראו כולם, מחאו כפיים וצעקו "בראבו", ודוד איז'ו מזג "קוניאק 777" לגדולים ו"תסס" לקטנים.
התזמורת הצועדת הלהיבה את כולנו, ונציגי החילות השונים אשר צעדו בעקבותיה הרטיטו את ליבנו, רציתי להצטרף ולצעוד למרות שהייתי בת 15.
המצעד הזה סימל בעיני משפחתי, את התגשמות החזון הציוני.
 ביאת המשיח על חמורו הלבן היתה הופכת את המאורע ל"חזון אחרית - הימים".
"המארש" או שיר הלכת, נועד להלהיב ולעודד את צבא החיילים היוצא לקרב. ולקבל את פני הגיבורים השבים הביתה עטורי ניצחון.
 מבנהו הקצבי של שיר הלכת גורם לתנועה של התרגשות ורצון לנוע ולצעוד. הקצב מתאים לצעידת: "שמאל ימין" ממש כפי שפועם ליבנו.
 הטקסט מבוסס תמיד,  על אלמנטים פטריוטיים, אשר מעוררים הזדהות, כבוד גאווה ושמחה.
תזמורת צה"ל, הוקמה בשנת 1948 ושרביט הניצוח ניתן בראשונה למנצח:"יצחק מוזה" מבוגרי הקורס היוקרתי לניצוח בלנינגראד. בשנת 1949 עמד בראש התזמורת" שלום רונלי ריקליס".אשר ניצח בהשראת  המסורת הבריטית,  עד שנת 1959.
 בשנת 1960 הועבר השרביט למנצח "יצחק גרציאני", אשר הפך לאחד מסמליה הנצחיים של התזמורת: "זיקו" כפי שכינו אותו, ניחן בכל התכונות שמנצח טוב חייב להתברך. הוא העלה את התזמורת
לדרגת הביצוע הגבוהה ביותר, העיבודים היו מושלמים.
 כל הרגעים "הגדולים" של המדינה כגון: חתימת הסכם השלום עם מצריים, קבלת פני מנהיגים, מלכים וביקורי אפיפיור, התקבלו ע"י התזמורת שכה טיפח ואהב.
התזמורת ממשיכה להופיע גם היום מעל במות, וצועדת בסך בטקסים, צעדות, וכמובן בפתיחת חגיגות יום העצמאות.
מנצח התזמורת כיום הוא: "מיכאל יערן", שאמר:" אנחנו ממשיכים לנגן בסטנדרט של "זיקו הגדול" אבינו הרוחני.
 גם כיום, צעידתה של  תזמורת צה"ל לצלילי המארש:"אנו נושאים לפידים" מילים: "אהרון זאב", לחן: "אברהם זעירא" בערבו של "יום העצמאות עדיין מרטיטים את ליבנו ונוסכת בנו את אותה גאווה לאומית אשר לעיתים הולכת לאיבוד.
 הימים חלפו והשנים עברו, המצעדים נעלמו והפכו לחלק מההסטוריה הישראלית. ואני לא אשכח את ההצדעה הספונטנית של דודי איז'ו מעל המרפסת ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בעת סיומו של המצעד.

   
 .