למרגלות הר תבור, שוכן כפר קטן וקסום. כפר- תבור. תושביו המעטים עבדו אדמתם בזיעת אפם, בתקווה לראות ברכה בעמלם. מסביב לכפר מראות משובבי נפש של שדות מעובדים בקפידה, מטעים מטופחים ביד אוהבת, עגלות רתומות לצמד פרדות ועמוסות לעייפה בחציר, עדרים יוצאים למרעה ושבים בטרם שקיעה ושלל עופות המשק המתרוצצות בין בתי האבן. ערביי הסביבה לא ראו בעין יפה את הישוב היהודי הקטן והפורח וניתן היה לחוש אווירת סכנה ממשית לנפש ולרכוש תושבי הישוב היהודי הקטן. על רקע זה ולאור ניסיונו ומיומנותו כאיש מגן – נקרא אבי לסייע ולהיות בין מגני הישוב.
השנה הייתה 1940, הבריטים שלטו בארץ ועל מנת לבסס את שליטתם – היה להם אינטרס מיוחד לגרום לישוב היהודי להזדקק להגנתם. חיפושי פתע היו נערכים בישובים היהודיים ברחבי הארץ ומי שבכליו נתפס נשק מגן שלא ברשות וברשיון שלטון המנדט – נעצר מיד ולך דע אם ומתי ישוב לראות את ילדיו. אל תוך הקלחת הזאת, באחד מימי חודש יולי הלוהטים, נולד בכפר תינוק חדש - עבדכם הנאמן. עוד בהיותי תינוק – הזדמן לי לתרום את חלקי הצנוע לנושא הגנת העם והמולדת, קשה להאמין שהבנתי במה המדובר, אך זאת עובדה! והרי הדברים כהתרחשותם.
על מנת שלא להיות מופתעים ולרגל היות היהודים, חפצי חיים – לא היה מנוס מהתארגנויות חשאיות והצטיידות לקראת יום פקודה. למען מטרה קדושה זאת, אבי החזיק בביתנו רימוני יד אחדים שהסתירם בין החיתולים שהיו מיועדים עבורי. יום אחד הופיע רכב צבאי בריטי, מתוכו קפצו חיילים, הכריזו על חיפוש והוציאו מהבית את אימי שנשאה אותי בזרועותיה. אימא שידעה על הסליק ועל הצפוי לאבי באם ייתפס, ניגשה לקצין שפקד על המבצע וביקשה רשות לקחת עבורי חיתול. הקצין נעתר לבקשתה ואימא מיהרה לקחת כמה חיתולים, ועטפה בהם את גופי. אני כדרכם של תינוקות פרצתי בבכי בשל אי הנוחות שגרמו הרימונים לעכוזי הקטן. אימא ניסתה להרגיע ונשאה אותי אל מחוץ לבית.
חיילים חשדניים סובבו בשטח ונברו בכל פינה. קשה להניח שהבנתי את גודל הסכנה, אך בכל אופן, עובדה, השקעתי מאמץ. בדיעבד מסתבר שזה היה מאמץ ביטחוני חשוב. ובמסגרת אפשרויותיי המצומצמות כתינוק, בצעתי פעולת מעיים.
באופן טבעי, הריח אינו משובב נפש במקרים כאלה ואף חייל לא חפץ לתחוב אפו ולפשפש בחיתולי. לאחר שעה ארוכה החיילים הגיעו למסקנה שהמידע המודיעיני שהיה ברשותם – היה כנראה מוטעה. הם בקשו יפה סליחה ועזבו את הכפר. לאור התושייה שגילתה אימי ואולי גם במעט בשל תרומתי הדלה, ניצל אבי וכן גם הסליק שהיה חשוב כל כך באותם ימים.
סיפור נשלח על ידי הרושם המסור מיכאל שביט.
הערה: כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.