קצת תרבות

תוכן: קצת תרבות ''ילד טוב'' כך אמרו עלי הסובבים אותי, אך גם ידעתי להיות שובב לא קטן. ככול הנראה שוחר תרבות הייתי עוד מאז ואף חוויות ידעתי בשל כך; שמועה הגיעה לאוזני, שבטבעון ההולכת ונבנית, הוקם בית קולנוע קיצי. מעין אמפיתיאטרון זמני – עד שיוקם בית הקולנוע המפואר המתוכנן לעתיד.

מי חלם באותם ימים על תחבורה פנימית. אך לא אני וחברי כפיר (שם בדוי) שנוותר על הצפייה בנעשה בין חומותיו המאולתרות של האמפיתיאטרון ואפילו אם בשל כך נצטרך לצעוד ברגלינו הקטנות במשך כשעה. כשהגענו למחוז חפצינו, בדיוק הוקרן שם סרט. דמי כניסה לא היו בכיסינו ועל כן התחלנו להקיף את האתר מכל כיווניו במטרה למצוא נקודת תורפה הרחוקה מעיני הסדרן שניצב בכניסה. לבסוף, מאמצינו נשאו פרי. הבחנתי בשני בלוקים שהונחו זה על גבי זה ולא הוצמדו במלט ומהווים חלק מהחומה המקיפה. מבפנים נשמעו קולות של שיא המתח בסרט ואנו מיהרנו להוציא את הבלוקים ולהשתחל פנימה בכדי לא לאחר את העיקר. פליאה הייתה בעיני איך בקטע שנשמע כל כך מותח – כל הקהל פרץ בצחוק רועם. לפתע הובהר הכול; אנחנו – שני התכשיטים הקטנים נכנסנו במרכז הבמה והשתלבנו בגוף הסרט. נו... כאן החל מרוץ שדים של בריחה מהסדרן האיום, בין הכיסאות, תוך שאנו הופכים כיסאות אחדים, קופצים מעל אחרים במנוסתנו בניסיון להכשילו ויוצרים מהומה המלוות בשמחת הקהל.

החלק היותר קשה, היה אחר כך - להסביר לאימא, מדוע איחרתי כל כך לארוחת הערב ומה פשר הסימן האדום בצורת חמש אצבעות שעל לחיי. בחלוף הזמן, נפתח בית הקולנוע החדש, מהאמפיתיאטרון נשארו רק זיכרונות ואף הוקם בית קולנוע חדש – נוסף והפעם קרוב יותר לביתי. המודעות הכריזו על הצגה שמתקיימת בבנין הקולנוע החדש. למודי ניסיון העבר – החלטנו הפעם חברי הזכור מהחוויה הקודמת ואני, לגשת ולבדוק את 'הדופק'. לא היה סיכוי למצוא לבנים רופפות במבנה חדיש כזה ולכן מיקדנו את מאמצינו בסביבות הכניסה הראשית. ההזדמנות הגיע בהפסקה. הקהל יצא מהאולם לשאוף מעט אוויר צח ואנו מצאנו את הרגע המתאים להשתחל פנימה. נכנסנו לאולם והתיישבנו כשני ילדים טובים, ממשפחה מכובדת. הפעמון החשמלי בישר על סיום ההפסקה, הקהל זרם פנימה ואנו לא התווכחנו אם הטוענים לזכויות על המקום ומיקמנו עצמנו בכל פעם מחדש, בהתאם למקומות שנותרו פנויים באולם. האולם הוחשך, הבמה הוארה והמסך נפתח. שחקנים אחדים עמדו במרכז הבמה ואחד מהם פתח בקולו הרועם ובדרמתיות בדברים נוקבים ודווקא... בשפת האידיש. הופתענו ושלא בטובתנו פרצנו בצחוק כבוש שעד מהרה הפך לבלתי נשלט ומתגלגל בקול רם החוצה. מסתבר שהצחוק לא הלם את הקטע הדרמטי והבלתי מובן לנו שהוצג על הבמה. ככול שקולות מהקהל גברו וקראו לעברינו ''שא שתיל'' צחוקנו היה פחות ניתן לשליטה.

לבסוף כפיר קם והתרחק לקצה בקדמת האולם. לא עברו אלה שניות מעטות ושוב שמעתי את צחוקו המתפרץ ממרחקי מושבו ואני כמובן שוב איבדתי את יכולתי לכבוש צחוקי שהדהד היטב באולם. הבנו שבטרם הקהל ייהפך ליותר אגרסיבי, עלינו לנטוש את האולם ולהניח למביני השפה ליהנות מהחוויה האמנותית. תוך צחוק בלתי פוסק בצענו נסיגה טקטית מהירה עוד בטרם יגיח הסדרן ונישאל שאלות מטרידות. מאז ועד היום אינני הולך להצגה – אלה אם כן קראתי היטב את תוכן המודעה המתייחסת ווידאתי היטב את שפת המחזה.