יבולים

עֹבֵד אַדְמָתוֹ, יִשְׂבַּע-לָחֶם כך למדנו בספר משלי, אך למען יוכל להתקיים הכתוב, לא אחת – היה צורך לקום ולהגן על היבולים באותם ימים של טרום מדינה כמו במקרה שלפנינו; באותה תקופה הרבו איכרי כפר תבור לסבול מגניבות חוזרות ונשנות של פרי עמלם. אמנם זהות הגנב הייתה ידועה ולכאורה ניתן היה לתופסו וללמדו לקח בל יישכח, אלא שהעניין לא היה פשוט כיוון שהגנב היה לא אחר מאשר בנו של מוכתר אחד הכפרים הגדולים בסביבה וידוע לכול שאם הייתה נופלת שערה משערות ראש הבן, אביו עלול היה לעלות בראש אספסוף מוסת על תושבי כפר-תבור המעטים ולעשות בהם פרעות. אבי אברהם החליט לטפל בנושא. הוא ועמיתו לשמירה, שמעון, עלו על סוסיהם וביחד יצאו לשדות הכפר. לאחר רכיבה ממושכת הבחינו מרחוק בגנב המיוחס כשהוא מעמיס בהמתו ביבול השדוד.

אבא שלף פגיון ארוך הניפו כפי שלמד בתרגילי הסתערות הפרשים בעת שירותו כפרש בארץ מוצאו ופתח בדהרה פראית תוך קריאות ''עכשיו אני גומר אותו''. הגנב המבוהל נטש הכול והחל לנוס על נפשו. שמעון דהר בעקבות אבי כביכול להגן על הגנב, אך אבא התעקש הניף המאחלת והנחיתה אל עבר בן המוכתר, אלה שבשנייה האחרונה ממש ובהתאם למתוכנן, שמעון תפס בידו וצעק ''דחילק עזוב אותו''. אבא בשלו, דולק אחרי הפושע המבוהל והחיוור כסיד, דוהר סביבו ומנסה כביכול לדוקרו ורק 'נס' היה לו לגנב שבכול פעם שמעון תופס את יד אבי ומצילו.

באחד 'מניסיונות הדקירה' שמעון איחר מעט לתפוס את היד המונחתת ואך בקושי אבי הצליח לעוצרה. אבא המשיך בצעקות ''אני מוכרח לגמור אותו''. שמעון 'המציל' קרא לגנב: ''ביחיאת דינאק ברח מכאן כול עוד אתה יכול, אני לא יודע מאיפה הגיע לנו המשוגע הזה, הוא יהרוג אותך, יברח ואפילו לא נדע מיהו''.

המסכן אמנם ניסה לברוח בכול כוחותיו, אך ההצגה רדפה אותו עד לפאתי שדות הכפר. אותה שנה עלו היבולים יפה ולמותר לציין שמאז ובמשך שנים לא נגנב עוד אפילו גרגר תבואה אחד.

סיפר מיכאל שביט. הסיפור שובץ באתר ב - ה' דחוהמ"ס.  19.10.08.

 

כל הזכויות שמורות על כל המשתמע מכך.