רצח שבעת היהודים הקדושים

 זה קרה בזמן שלטון האנגלים בעירק בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, פרץ אז מרד נגד האנגלים ששלטו בעירק. זאת כאשר עזבו האנגלים את העיר שבה התגוררו סבי זצק"ל ובני משפחה נוספים בשנת .1920 אבי היה בן 5 שנים. השלטון עבר לידי האספסוף לתקופה של כמה חודשים. אחרי חג הסוכות תרפ"א נשלחה חטיבה של חיילים המורכבת מגורקה והודים סיקים לכבוש את העיר בחזרה. כאשר הם הגיעו למרחק מה מהעיר והתושבים המוסלמים הבחינו בהם, שרפו את הגשר שהיה על נהר הפרת שהיה עשוי מסירות עץ ואשר בו היה ניתן לעבור מצד לצד של הנהר וזאת על מנת לעכב את החיילים בכדי שיוכלו לברוח על נפשם מבלי להתעמת איתם. שריפת הגשר אומנם עיכבה את כניסת החטיבה לעיר, אך היא עוררה רוגז רב בקרבם וחמתם בערה בהם להשחית. היהודים שלא היו מעורבים בשריפת הגשר התאספו בבית הכנסת בתקווה כי החיילים יבינו כי אינם המורדים ששרפו את הגשר והם בכלל יהודים. אך לאחר שהם תקנו את הגשר ונכנסו לעיר ופשטו עליה על מנת לבער את קני המורדים וחלק מהם הגיעו גם לבית הכנסת שבו הסתתרו היהודים. הוציאו אותם מחוץ לבית הכנסת  כשהם חושבים כי מדובר בחלק מהמורדים.

למרת תחינותיהם של היהודים הקדושים וטענתם כי הם לא השתתפו כלל במרד ובכלל הם יהודים, החיילים לא הבינו את שפתם העמידו אותם לקיר בית הכנסת והחלו לירות בהם. הם הספיקו להרוג שבעה יהודים קדושים מתוך הקבוצה שהסתתרה בבית הכנסת כאשר הופיע קפיטן הינד המושל האדמיניסטרטיבי של העיר אשר הכיר את המיעוט היהודי ומיד הורה להפסיק את הזוועה של ההוצאה להורג.

 ההרוגים הקדושים היו סבי אהרון עטר, אחיו משה עטר ואביהם ששון עטר וכן עוד ארבעה גברים שחלקם קרובים למשפחת עטר. הגופות לא הובאו לקבר והם נזרקו ונשטפו לתוך נהר הפרת (היוצא מגן עדן ואני בליבי חושב כי הם אכן הגיעו לשם ) ורק אדם אחד חולץ, נמשה והובא לקבורה ,(אבי סבי ע"ה ששון עטר שביתו היה סמוך לבית הכנסת והיה פתוח לכל אורח והלך) כאמור המקרה היה בשנת 1920. סבתי ע"ה הייתה בגיל 21 כאשר המקרה המזעזע קרה והתאלמנה ונותרה עם אבי שהיה בן 5 שנים. כמובן שלא חשבה לשוב ולהינשא. היא החלה לתפור בגדים ליהודי המקום ואט אט גידלה את אבי ולמרות כל הקשיים שהיו באותם שנים (לא כמו היום שיש קיצבאות לחד הוריות ומענקים וכו') דחקה בו לסיים את לימודיו התיכוניים ,ללמוד הוראה ולהיות מורה ומחנך ליהודי הקהילה וגם לתושבים המקומיים בעיר חילה, אשר מאוד העריכו אותו הן על יושרו והן על דרכו החיננית ללמד.

ולא אוכל לסיים מבלי להזכיר את הסיפור של הנער המוסלמי שהיה אח של אשת שר הפנים באותם ימים. הנ"ל בגלל ייחוסו המשפחתי עלה כיתה בכל שנה כשלמד בבית הספר היסודי זאת כאשר בפועל הוא לא ידע קרוא וכתוב בכלל ורק בגלל ייחוסו העלו אותו כיתה בכל שנה. אך מה לעשות כאשר הגיע זמן הבחינות החיצוניות התעוררו הוריו והבינו כי הוא ייכשל בכל הבחינות, לכן בקשו לשכור לו מורה פרטי מבני העדה היהודית ואכן כך הם עשו שכרו מורה אחד אך הוא התקשה מאוד לשלוט על אופיו של הנער אשר מרד בו ולא אהב ללמוד אצלו וכך הגיעו הוריו לאבי ז"ל ובקשו אותו ללמד את הנער.

 אבי שכאמור ידע איך להגיע לליבו של הנער סיכם עימו כי הוא ילמד רבע שעה ולאחר מכן יצא החוצה לשחק עם החברים שלו, הדבר מצא חן בעיני הנער וכך אכן היה, רבע שעה למדו רבע שעה יצא לשחק ואכן הנער החל להוציא ציונים טובים מידי פעם בפעם והדבר לא נעלם מעיני הוריו אשר שמחו מאוד והעריכו את אבי על כך. עם סיום לימודיו של בנם בהצלחה מרובה והקשרים שהיו להם מינו את אבי למנהל משרד הפנים בעיר והכל יישק על פיו, זאת כאשר האחראי האיזורי חותם לו על כל התעודות הדרושות מראש והולך לעסקיו האחרים.

 אסיים בכך ואוכל להעיד בעצמי על כושרו של אבי ללמד באופן שהתלמיד חייב יהיה לקלוט את החומר שהיה מעביר. בחופשת פציעה מהצבא ישבתי כחודשיים בבית בגימלים ובתקופה הזאת לימד אותי את השפה הערבית קרוא וכתוב, זאת כאשר עלינו ארצה הייתי בן חצי שנה! וכיום אני שולט בקריאה וכתיבה, מסוגל לקרוא עיתון בערבית ולהבין ואף לקרוא את התרגום בסרטים שבהם ישנו תרגום בערבית. יהי זכרו ברוך.

 שם המספר: עטר סמי-רון אור יהודה