געגוע

לפני שבע שנים סיימתי 30 שנות שרות במשטרת ישראל. במשך שנות השרות הארוכות המעניינות והמרתקות עסקתי במגוון תפקידים,החל כשוטר סמוי במשך שבע שנים, קורס קצינים, קצין משמרת בהר הבית,מפקד יחידת סיור, קצין אבטחה, דובר המחוז הדרומי ומרחב ירושלים, קורס פו"מ, סגן הדובר הארצי ובתפקידי האחרון כדובר משטרת ישראל בדרגת נצ"מ. עם יציאתי לגמלאות, עוד בתקופת חופשת השחרור החלטתי כי זה הזמן לעשות גם משהו לנפש. לא היו הרבה התלבטויות עת מצאתי עצמי נרשם לקורס למורי דרך במשרד התיירות. הגיע הזמן להכיר את הארץ הזו מקרוב ובאופן מובנה ומקצועי, אמרתי לעצמי. עם תחילתו של הקורס אחד הסיורים המודרכים הראשונים בירושלים התמקד בהר ציון ואתריו בהדרכתו ובהנחייתו המצויינת של הארכיאולוג ד"ר אבנר גורן. במהלך הסיור בין אתרי ההר, הגענו למתחם קבר דוד .התיישבנו אני וחברי לקורס סביב המצבה המציינת את מקום הקבר, ואבנר החל בהסבר מלומד על קורות המקום, המסורות השונות, ארועים הסטוריים הנוגעים למתחם - הסבר מאלף.

 

לפני שאבנר סיים את סקירתו ניגשתי אליו ולחשתי באזנו: "תשאיר לי בבקשה חמש דקות לפני הסיום להתייחסות בעניין הקשור לנושא". עם סיום הדברים נקראתי ע"י אבנר לספר את מה שביקשתי. חברי לקורס לא הסתירו את תמיהתם על שאבנר מבקש ממני להשלים פרטים. פתחתי והכרזתי ! שימו לב חברים לכל אחד מאיתנו יש אין ספור סיפורי וחוויות ילדות אותן חווה בשנות ילדותו. אך לי ידידי, חוויית ילדות מיוחדת במינה כי חלק נכבד ממנה קשורה למקום הזה בו אנו יושבים ."כן , ממש פה סמוך לקבר דוד ביליתי שעות וימים, בעיקר בתקופות החופשות הארוכות מבית הספר.

יש להודות כי חברי לקורס ואפילו אבנר הביטו בי ומתקשים לרדת לסוף דעתי. טוב, תקשיבו חברה קראתי. לאבי הוקצה חדר במתחם ההר שם עסק בתיקון וכתיבת ספרי תורה - כעובד שכיר במשרד הדתות . את עבודתו כאן החל בתחילת שנות ה-50. בתקופת חול המועד של חגי ישראל סוכות ופסח אבי היה שובת מעבודתו הרגילה, אך היה נרתם למאמץ הערכות משרד הדתות לקבלת אלפי עולי הרגל לירושלים. הרי הר ציון היה המקום הקרוב ביותר להר הבית והכותל המערבי -  מגג מבנה קבר דוד היתה עמדת תצפית לעבר האתרים המקודשים שאליהם חזרנו רק לאחר מלחמת ששת הימים.

 

שם היו עולי הרגל מתמקמים וצופים בערגה ובגעגועים למקום שאליו אינם יכולים להגיע. על כן מתחם קבר דוד והשטח שסביבו הוו מקום עלייה לרגל ואתר לחגיגות עממיות גדולות של כל מגזרי האוכלוסיה. אבי היה עוטה חלוק לבן, מתייצב כל בוקר ליד קבר דוד ומברך כל איש ואשה שחלפו על פני מצבת הקבר, יש לאמר שחלק נכבד מהמבקרים הקפידו להגיע ע"מ לזכות בברכת "מי שברך" מפי אבי ליד הקבר וראו בכך סגולה למלא את משאלות ליבם. ואני - הילד בן ארבע, חמש ושש מצטרף לאבא עומד לידו, אוחז בחלוק הלבן ולא כל כך מבין למה כולם רוצים להגיע דוקא לאבא.

 

אז הנה אחרי כל כך הרבה שנים אני שוב כאן בסיטואציה אחרת לגמרי, אבל באמת מתחשק לי שוב לקום להחזיק בחלוק, אותו חלוק לבן שאבא לבש.