|
מכל הנהגים באזור היה ליאון, או כפי שכולנו כינינו אותו, אדון ליאון. הדומיננטי שבין החברים: בחור מוצק, גבוה ומלא, לבו רחב ופניו תמיד מחייכות. אם זקוק הייתי לעזרה או לכוח או לכל דבר אחר, תמיד יכולתי "לקבל" את כתפו.למרות כל זאת לא הייתי רוצה להיות אף פעם הצד שנגדו.
התקופה תחילת שונות החמישים והתחלת ההתיישבות החקלאית באזור הנגב המערבי. כל יישוב, קיבוץ או מושב, קיבל משאית לכל צרכיו: החל מהבאת אספקה ועד להוצאת תוצרת חקלאית לשווקים. אני מניח שחזותו עזרה לו לא במעט בהשגת "מקום העבודה" הזה, שהיה ללא ספק, בעל "יתרונות" רבים.
כל פעם שהתרחבו היישובים, גדלו הילדים ונפתח בית ספר אזורי, כמובן שאדון ליאון קיבל "תפקיד" של נהג האוטובוס, שנחשב כעלייה בדרגה, אחרי נהיגת משאית. ידידנו אדון ליאון קיבל "זיכיון" לפתיחת קיוסק בבניין "בית הקולנוע" המקומי, שנפתח בינתיים ובו היה מבלה את שעותיו הפנויות אחרי הסעת התלמידים ו...............עם ישראל חי........
הזמן חלף, הזמנים השתנו, הקיוסק לא כל כך הניב פרנסה. אדון ליאון לא נשאר צעיר כפי שהיה, ילדיו "אכלו" אותו מבית. הוא פוטר מנהיגת האוטובוס ומצא את עצמו "מחוסר עבודה" ובעזרת בניו, גם חסר כל. לא איש כאדון ליאון ייכנע למצב. חיפש ומצא תעסוקה בכל מיני עבודות דחק.
דרכנו הצטלבו פחות ופחות, נפרדנו לעיתים רחוקות מאוד. לפעמים, תוך כדי נסיעה, ראיתיו מרחוק מלקט תפוחי אדמה, בשדות לאחר האסיף.
יום אחד הגעתי עם משאית טעונה פרי הדר לבית האריזה. השעה מוקדמת וטרם התחילו לעבוד. בדיוק הגיע אוטובוס עם פועלים ואלה ירדו ורצו מהר "לדפוק כרטיס" ולהתכונן לעבודה. והנה, את מי אני רואה? את אדון ליאון כמובן.
שמחתי לפגישה: "אדון ליאון!" אני קורא לו, והוא לפני שהפנה את מבטו אלי, הסתכל סביב אם עוד אנשים שמעו את הקריאה, לרגע, נדמה היה לי שקומתו השחוחה הזדקפה מעט, הנה עוד מישהו שזוכר אותו כאדון ליאון,
|