|
יום אחד הזמין ראש שבט העזאזמה את כווג'ה דיזינגוף שהיה ראש העיר הראשון לבקר במאהלי השבט ששכן בלב המדבר.
דיזינגוף ידע שאסור לו לסרב להזמנה זו וביום המיועד הגיע בראש פמלייה לבקור. כיאה למעמד קיבלו את פניו ראש השבט ושני בניו בהדרה ובכבוד רב. ולאחר קבלת הפנים האישית של כל הגברים בשבט המלווה בנוסח הברכות המקובלות אצל בני המדבר הוזמנו האורחים המכובדים לאוהל הכבוד ומקומות ישיבתם רופדו בשטיחים וכרים, מתוך ג'ארות חרס נמזגו המים צוננים להרוות צימאונם מחם המדבר. כיאה למעמד המכובד נשחטו כבשים לכבוד האורחים ומגשים עמוסי הררי אורז מרופדים בבשר הצלוי הוגשו לאורחים המכובדים.
נגני הרבבה בישרו על תחילת החפלה המסורתית, ומול פתח האוהל הענקי נערכו פנטזיות שכללו תחרויות סוסים, וריקודי מעגל קצביים שנמשכו שעות רבות. להט החרבות של לוחמי השבט התנפץ בקרני השמש השוקעת וריתק את מבטי החוגגים ללהטוטי הלוחמים.
כך הלכה ונמשכה החפלה מתובלת בשיחות וסיפורים בין האורחים למארחים. והנה שוקעת השמש וכווג'ה דיזינגוף מבקש להיפרד ממארחיו, אולם ראש השבט מבקש בכל לשון של בקשה מדיזינגוף להישאר - המדבר, הוא אומר בשעות החשיכה טומן בחובו סכנה לעוברים בו, חיות טרף שורצות ושבטי השודדים אורבים לקורבנם, לכן אנא, מבקש ראש השבט
- לונו הלילה באוהלינו ומחר עם שחר שובו הבייתה.
הליאות הנעימה ובקשתו החמה של ראש השבט עושות את שלהן, ודיזינגוף מחליט להישאר.
למחרת עם שחר, לקול דנדוני מכתש העץ הוא הכלי המשמש לכתישת גרגרי הקפה הריחני, התארגנה הפמלייה לצאת לדרך ורגע לפני שדיזינגוף עולה על סוסתו, פנה ראש השבט לדיזינגוף ואמר - אנא כוואג'ה דיזינגוף, קבלה מסורה במשפחתי מדורי דורות, אורח חשוב כי יתארח אצלנו עליו לבחור לו "הדייה" מתנה, מכל מה שימצא בעיניו. דיזינגוף לרגע לא הבין, אך מיד התעשת וידע כי אסור להעליב את מארחו לפני כל בני השבט. ועיניו הביטו סביב ומבטו נח בנרגילה עתיקת יומין המונחת בפינת האוהל.
במצוות ראש השבט נמסרה הנרגילה לדיזינגוף שהודה על המתנה הנפלאה כמובן על האירוח הנפלא וכייאה לכללי הטכס הזמין באותו מעמד את ראש השבט ובניו לביקור גומלין.
ואכן שבועיים שלשה אחר כך, ישב דיזינגוף בביתו ולפתע שמע נקישות של דהירות סוסים, הוא יצא למרפסת ולהפתעתו הוא ראה את ראש השבט ושני בניו באים לביקור גומלין.
יצא דיזינגוף לקראת אורחיו בשמחה רבה והזמינם לביתו, הוא פתח להם שולחן, וכיבד אותם בחלות טריות ודגי הרינג מלוח הנחשב מאכל תאווה אצל בני המדבר. תפוזי זהב נסחטו למיץ מתוק וראש השבט ובניו ישבו בניחותא והעבירו את הזמן בנעימים.
הלילה ירד ודיזינגוף הזמין את אורחיו ללון בביתו, השייך ובניו קיבלו ברצון את הזמנתו ולמחרת עם הנץ קרניים ראשונות הוזמנו כולם לשתות קפה בבלקון. לפני שנפרדו ממנו, פנה דיזינגוף לשייך וביקש לבחור "הדייה" מתנה. - כל מתנה שתחפצו לכם תהיה, פסק דיזינגוף.
פנה השייך לבניו וביקש מהם לבדוק ולחפש להם מתנה מביתו של דיזינגוף.
דיזינגוף והשייך עבירו את הזמן בסיפורים, ובשלב מסוים כאשר ראו שבני השייך לא שבו, נכנסו לדירה לחפש אותם, עברו בסלון ואינם, נכנסו למטבח, גם שם לא היו ורק כאשר נכנסו לחדר האמבטיה נדהמו לראות את בניו של השייך מנסים בכל כוחם לשלוף את הברז הקבוע בקיר החרסינה הלבן.
- הה, חייך דיזינגוף אם בברז חפצתם בואו אתן לכם ברז חדש, חזר דיזינגוף למרפסת והוציא מתוך ארון מתכת "בטריה" שהיא ברז כפול מבהיק ובו שתי ידיות לברז, האחת עם נקודה אדומה והשניה עם נקודה כחולה, בדחילו ורחימו קיבלו בני השייך את המתנה והודו לו על האירוח החם והמתנה הנפלאה שהסכים לתת להם.
יחד עם בני השייך החוזרים למאהלם הוליכה רוח המדבר את החדשה המרעישה, בניו של השייך קבלו מתנה נפלאה מדיזינגוף, "חנפייה" ( ברז ) שופעת מים. לא עוד שנות בצורת, לא עוד צמא, עברו ימי הסבל והמלחמות על המים ליד הבארות הצחיחות במדבר הבוגדני, מעתה כל שעלינו לעשות הוא לסובב את הברז ומים יזרמו בשפע ללא גבול.
ואכן מיד בשעות הבוקר התחילו בני השייך לבנות את הקיר הלבן, ממש כמו הקיר הלבן בחדר האמבטיה של דיזינגוף, כאשר הם מקפידים לקבוע באותו מקום ממש את הברז הכפול.
בנתיים עשתה הידיעה המרעישה את שלה ומכל ההרים זרם המון לחזות בפלא הגדול, שיירות של בדואים משבטי המדבר השכנים מילאו את כל הדרכים לקחת חלק באירוע החשוב כל כך.
הכל עקבו בדריכות ובחרדה במעשי ידיהם של בני השייך, סוף סוף הגיע הרגע הגדול, נסתיימה המלאכה וניתן האות לתחילת הטכס, בניו של השייך כרעו ברך וכל ההמון בעקבותיהם - אללה ואכבר, אללה ואכבר, נשמעה תחינת התפילה מלבבות כולם. עתה קמו בני השייך ואיש לא זע, הכל עקבו בדריכות אחר המעמד, דממת מוות שררה באוויר.
אט החלו בני השייך מניעים את ידיות הברז מצפים לקילוח המים שיפרוץ החוצה, העיניים כולם עקבו מהופנטות לתנועתם ובתוך השקט הנוראי נשמעת רק חריקתם הצורמת של הברזים היבשים שנפתחו עד תם, בני השייך לא הבינו מה קרה , שוב תעתע בהם המדבר, שוב נידונו הם לכלייה ליובש, ולחסדי שמים.
רוח מדברית החלה מתיזה גרגרי חול דוקרני אל העיניים הקרועות לרווחה, איש לא הבין מה קרה, הייאוש אחז בבניו של השייך.
לפתע נשמע קולו של השייך הזקן הניצב בודד גבוה על אחת הגבעות המשקיפה אל בני עמו - "רק מה שהוא מחובר אל המקורות נותן מים, רק מה שהוא מחובר אל המקורות נותן מים". התנפץ משפט זה של השייך הזקן באלפי בנות קול, ממאהל למשנהו ומשבט לשבט.
ראה גירסה נוספת לסיפור שנשלחה על ידי מספר הסיפורים אלי אברהמי.
|