עץ ברמת גן עדן

עץ ברמת גן עדן

זה היה בערב לפני טו' בשבט 1954, ברמת גן.
 מזג האויר היה חורפי ואדמת החמרה האדומה היתה רוויית מים. יצאתי עם אבי לחצר הקטנה אשר ליד ביתנו, ואבא אמר: "מחר טו' בשבט, ואנחנו נצא לנטוע בחצר שישה עצים. דוד הלל, יגיע עם העצים הצעירים בצהריים. את יודעת שהוא כמעט אגרונום, ויש לו כמעט שני דונם אדמה ברמתיים. והוא אומר שהעצים שהוא נוטע, מבורכים ונהדרים, ומגיעים אליו ישר מגן עדן".
 איפה זה גן עדן? שאלתי את אבא.
"גן עדן, זה מקום יפה, שהכל מצליח בו" אבא אמר.
והוא נמצא לא רחוק מכאן, יום אחד נגיע לשם".
"בואי נחפור שישה בורות קטנים, צריך להיות מוכנים לטו' בשבט".
אבי הוציא מהמחסן את האת, המעדר, והמגרפה הניח אותם ליד הגדר, ואמר:"עכשיו צריך למדוד את המרחק בין עץ לעץ, שלא יהיה צפוף לעצים כשיהיו גדולים". הוא לקח את הסנטימטר וביקש ממני להחזיק בקצה ולא לזוז, וכך לפני השקיעה מדדנו את המרחקים וחפרנו את ששת הבורות עבור השתילים מגן העדן.
למחרת בצהרי היום הגיע דוד הלל, במכונית ה"דופין" הישנה שלו.  עם ארגז מלא שתילי עצים, הוא נכנס בזריזות לחצר ואמר:" איזה יום יפה, בדיוק מתאים לנטיעות. את העצים נפזר בגומות שהכנתם במרכז החצר. קדימה לעבודה". דודי מיהר כמו תמיד,וכולנו התגייסנו לנטיעות. " צריך נייר ועיפרון, כדי לרשום את שמות העצים וליד כל שם לרשום את דרך הטיפול המיוחדת".אמר הלל. ואז החל בהסבר מפורט: " זה עץ גויאבה אדומה, וזה גויאבה לבנה, זה ולנסיה וזה לימון, זה תפוח, וזה העץ הכי יפה בעולם, אבוקדו מזן "אטינגר", הוא יגיע לפחות לגובה של 20 מטר", והפרי  אין כמוהו...
דודי הרבה לשבח את האדמה הטובה, ואת העצים, והזכיר לנו שיש להתאזר בסבלנות עד שהעצים יתנו פרי. "הם עכשיו זקוקים לטיפול  כשלא ירד גשם, צריך להשקות פעם בשבוע, ולזבל קצת באביב.
  ועוד 3 שנים הם יהיו בוגרים ואז תתחילו להנות מהם".
 לאחר שעה קצרה, החצר הריקה, הפכה לגנון עצים בני שלוש..
השנים חלפו והעצים גדלו והחלו נותנים את פריים בשפע. לאחר   שבע שנים, הגויאבות, פרי ההדר, והתפוח, הגיעו לשיא גובהם. אך לאבוקדו היו עדיין תכניות צמיחה. גובהו היה כ 10 מטרים, והפרי המשובח ביותר, תלוי היה והסתתר לו  בצמרת הירוקה תמיד.
אבי ידע להכין לקראת עונת הקטיף שהחלה בסוף ספטמבר, את הזרוע הארוכה אשר בקצה אחד היתה עטופה בשכבת ריפוד, שיהיה נח להחזיק. ובקצה השני מחוברת בעזרת מסמרים לקופסת שימורים בינונית, אשר היתה מרופדת בבד פלנל, כדי להגן על הפרי הנקטף.
באותן שנים,גידול הפירות הטרופיים בארצנו, היה בגדר נסיון חקלאי נוסף.. והמגדלים עדיין למדו את תכונות הזנים השונים. המטרה היתה איקלום עצי האבוקדו והפיכתם לפרי מספר 2 לייצוא. כמובן, אחרי תפוחי הזהב הישראלים, ששמם הלך לפניהם ברחבי העולם.
עץ האבוקדו שלנו הפך לנקודת ציון, ואת צמרתו הגבוהה היה ניתן לראות מרחוק. לפרי אכן היה טעם גן עדן, ומתכוני אבוקדו היו חלק בלתי נפרד מהארוחות. העץ המבורך היה שופע פרי גדול ומשובח.
זלמן הירקן היה מזמין בכל שבוע שני ארגזים. והשכנים היו מגיעים וקונים אבוקדו לכל המשפחה.
האבוקדו שלנו הגיע למרפאת קופת חולים השכונתית,  וחולק לרופאים ולאחיות, כאות תודה על הטיפול המסור.
בעל המכולת השכונתית שהיה ניצול שואה נדהם מגודלו ויופיו  של הפרי, והיה אומר:" זה פרי-אל  מגן עדן". 
המתנה האולטימטיבית לכל אירוע משפחתי,או שכונתי בתקופת הסתיו היתה סלסלה עם אבוקדו מזן:"אטינגר".
הפרי הבשל אשר נותר ברום העץ, נאכל ע"י הציפורים, ורק הגלעין הגדול היה נושר לגומה, ואבי  היה אומר: "גם להם מגיע משהו".
לאחר 30 שנה נמכר ביתנו היפה, העצים נגדעו ונעקרו. חלקת האלוהים הקטנה שלנו, שוב הפכה לחצר ריקה אשר לבשה הפעם שמלת בטון ומלט.
הכל זמני גבירותי ורבותי, גם הטיול שלנו בגן העדן