פגישה עם לורד בירון

                                                   "הארו און זה היל" היא שכונה בלונדון, האמת ההיסטורית... היא איננה שכונה אלא כפר שנבלע בתוככי העיר כאשר לונדון התפשטה ועלתה על גדותיה.
מאין לי ? לכל מקום שאני מגיע, מיד אני רוכש לי מדריך טיולים מקומי, כך שבסיום עיסוקי, אני יוצא לי לטיול.
כתוב שם שב"הארו און זה היל", יש מסעדה בת 400 שנים. ואולי החשוב מכל, בבית הספר המקומי, המאוד יוקרתי, למד סיר וינסטון-צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה ולמד שם גם ג'ורג'-גורדון-לורד-ביירון, מבכירי משורריה של בריטניה.
יום ראשון, העסקים בלונדון סגורים ואני לוקח את הרכבת, כמאמר האנגלים, ויוצא לי אל היעד – "הארו און זה היל". מה אומר עיירה מקסימה.... הבתים המטופחים, הגינות היפיפיות בעשרות גוונים של ירוק... המסורת זועקת מכל פינה ואבן... כך שוטטתי עד למסעדה הזעירה בת ה- 400 שנים... המרק שלגמתי היה גם הוא בטעם שלפני הרבה, הרבה שנים, חבל שרק המחיר היה מפולפל.
ואז צעדתי לעבר בית הספר שעמד בפאתי העיירה. בניינים אדומים מרשימים בעיצובם המדוקדק והנקי... אבל היה זה יום ראשון ובית הספר היה סגור על מנעול ובריח וכך כמו השועל והכרם, יכולתי רק להציץ על היופי העצור בבתים הכאלו פשוטים אך מעוצבים לתפארת, עם ויטראז'ים בחלונות שמעליהם גמלונים נאים והכל טבול בירק ובפרחים.. ממש בסמיכות, במעלה הגבעה, כך כתוב במדריך הטיולים, בתוך חורש עבות, ניצבה לה כנסיה מרשימה, "סנט-מרי" שמה. כאן כתב ביירון הצעיר את שיריו הראשונים...
כמובן שיצאתי לעבר הגבעה, שם ליד הכנסייה ביינות הקברים העתיקים, המצויים ליד כל כנסיה מכובדת, התגלתה לי חבורת אנשים המרוכזים סביב אחד הקברים... התקרבתי אל החבורה. היו אלו אנגלים טיפוסיים, רציניים, לבושים בהידור מאופק, אחד מהם בכובע קסקט משובץ, קרא שיר מתוך ספר עב כרס, באנגלית צחה, וכל היתר הקשיבו ביראת כבוד. זה היה מרשים ומסקרן ולכן התקרבתי עוד יותר אל החבורה. ואז קרו הדברים הבאים: האיש סיים את קריאתו, כל המבטים הופנו אלי, הם נראו כתוהים ובוהים בזר שזה עתה הגיע ... המעגל נפתח ואני באיזה כוח עליון נשאבתי אל פתח המעגל... האיש שסיים את קריאתו מהספר, נפנה אלי, התקרב ושאל:
" מי אתה אדוני?"
אני לא מוסר בהתנדבות את שמי ומה עוד שאמנון לא נראה לי ראוי למעמד ואז בהכרעת רגע עניתי בקול בטוח אשר בראיה רטרוספקטיבית היה מוטעה:
"אני מוזס פון יזרעאל"
רחש מוזר שלא ידעתי פישרו עבר בקהל.
" האם הגעת לפגישה השנתית של אוהבי לורד-ג'ורג'-גורדון- ביירון ?"
ואני במלוא חוצפתי הצברית, הייתי צעיר אז, עניתי:
" כמובן שאני ממוקירי המשורר הגדול"
שוב עבר רחש-ברחש בקהל שכלל לדעתי כמאה אנשים, גברים ונשים במיטב מחלצותיהם ואני עומד מולם, בסנדלים, מכנסיים קצרים וחולצת גולף פשוטה.
ואז, הג'נטלמן המחויט שואל אותי באנגלית הכי מליצית שאי-פעם פנה אלי מישהו:
" האם כבודו יועיל לקרוא לנו את אחד משיריו של ביירון... כאן מתוך הספר ?"
" עם כל הכבוד, אני לא יכול לעשות זאת..." תוך חיפוש מהיר אחר תירוץ מתאים.." אני, מכיר את ביירון רק באנגלית", אמרתי באופן ברור ומשכנע, לדעתי.
"יוצא מהכלל..." ענה האיש המכופתר משרוך הנעל ועד לכומתה המצחיקה שלו כאשר הקהל משום מה מתמוגג בנהימות קלות כלל לא מתאימות למזג האנגלי המוכר.." תקרא בעברית"
"מצטער לא הבאתי איתי ספר... באתי רק לקחת חלק באירוע החשוב", היממתי במתק שפתיים.
"לא נורא, אנא בבקשה... משהו מהזיכרון"  וכשהוא חש במבוכתי, הוא דוחף אותי קלות אחורה ולוחש לי:
"כאן אף אחד לא יודע את שפת הקודש, זה יהיה יוצא מהכלל.. אפילו אם תשגה, איש לא ידע..."
עיני כולם היו נעוצות בי, בוחנות ומצפות למוצא פי... כאשר באותו רגע של אובדן בטחוני, הג'נטלמן מרצין פניו ודוחף אותי, באופן כלל לא ג'נטלמני, אל תוך המעגל שכעת נסגר מאחורי הרמטית. אין יוצא ואין בא ואני באמצע.
האמת וכל האמת ורק האמת... לא הכרתי אף לא שיר אחד של המשורר המהולל, השכלתי הלא גבוהה במיוחד רק הבטיחה שידעתי שזה שם של משורר ולא של איזה שחקן כדורגל או זמר פופ ידוע. נבוך, אובד עצות, תמה ואף מבוהל עמדתי וציפיתי לאיזה נס משמים.
נס לא הגיע וגן ההישרדות שמצוי אצל כל אדם ואולי גם קורטוב של חוצפה המצוי במנה מוגדלת אצל כל צבר החל לדחוק בי במרץ.... הרי אף אחד לא יודע עברית, צריך לדקלם משהו, לא חשוב מה.. איזה שיר... אך אף שיר לא עלה בראשי.. איך היה השיר הזה של ביאליק.. קן לציפור בין העצים ובקן.. כמה ביצים היו שם? לכל הרוחות איך שכחתי הכל... אני חייב הרגע למצוא משהו, שיר קצר וזהו.. אימצתי זיכרוני וחזרתי לימי נעורי ב"שומר הצעיר".. שם הייתה לי הופעת קבע.. במפגשים עם קבוצות אחרות, הייתי קורא שיר בגרמנית, שפת הורי.. וזה היה מצחיק נורא... אבל בעברית זה הרבה פחות... אך הם לא ידעו, אז צריך להרהיב עוז ולעשות זאת...
היה שם איזו אבן, חשבתי שזה סלע ומאוחר מדי גיליתי שזהו קבר עתיק, נעמדתי עליו, הזדקפתי ... כזה שכספיר, יישרתי בגדי, מתחתי כתפי ופתחתי...
על הגבעה עומדת פרה
פותחת סוגרת התחת שלה
בא החזיר ושאל הפרה
למה את פותחת-סוגרת את התחת שלך
ענתה הפרה – הוי חזיר טיפשי
מדוע אתה מציץ לתחת שלי?

הקהל היה יוצא מהכלל, ממש קהל פילהרמוני, היה קשוב ברוב עניין, מהנהן ביראת כבוד, בולע כל מילה.. ממש נהנה מקראתי מלאת הפאתוס.
ואז היה רגע של שקט, עד שתפסתי שכיוון שאינם יודעים את השפה, הם אינם יודעים שגמרתי.
ואז השתחוותי קלות ופרץ של מחיאות כפיים סוערות ניתך עלי כמבול. מעולם לא זכיתי להצלחה שכזאת. כנראה ככה זה כשמגיע מעריץ אוריינטלי למפגש המכובד. ואני רק חיפשתי פתח להימלטות לפני שמישהו יתעשת ויבקש תרגום... מיהרתי אל אותו ג'נטלמן שהכניס אותי לעסק והסברתי לו שאני ממהר לרכבת... הוא שוב הודה לי, טפח על שכמי שזה דבר נדיר בלונדון הקרה והמכופתרת ואני אצתי לדרכי.
ברכת הרהרתי, ביני לבין עצמי, מין הרהור פילוסופי.. הנה ראה, אמרתי לעצמי, כלל לא חשוב – מה אתה אומר, החשוב הוא – מה שהאחרים חושבים שאתה אומר.

נקודות למחשבה מאוחרת:
מה כתב המשורר החשוב הזה – לורד-ג'ורג'-גורדון-ביירון ?
מדוע היה כל כך חשוב להם שמישהו מישראל יקרא להם בשפה בלתי ידועה ?
ו... איך אני מכפר על הביזיון שעשיתי ?
התברר:
לורד ביירון כלל לא קבור שם אלא תלמיד שלו בשם פיץ, הוא קבור ביוון...
המשורר הזה היה ציוני גדול עוד לפני הרצל
אחת ממחרוזות השירים הכי טובים שלו, נקראת "מנגינות עבריות"
ולבסוף, הכפרה.. כאשר אני מספר את סיפורי אני מסיים עם אחד משיריו.