המעיל של נחמיה

 אשתו קראה לו הרפתקן, אמיץ,  ונאיבי.
למקום הזה: "פלסטינה ", היא קראה מדבר.
ושאלה אותו : "מה יש לחפש שם בלבנט הזה.
וציונות, מה זה בכלל"?
היא עבדה בבית מרקחת ידוע, ברחוב הראשי של "ראדום".
והיתה אשה דעתנית ואלגנטית. היא אהבה אותו מאד!
 איך אני יודעת?.
את המכתבים המבושמים שהיא שלחה לו, הוא שמר כל חייו.
 את רואה, הנה בתמונה  אשתו מטילדה, והבן שלו יוסף
נכון שהם נראים מאושרים? לילד הזה יש את החיוך של נחמיה, איזה חיוך היה  לו...
והנה שניהם עם הסבתא סילביה, מטיילים בפארק ליד הספרייה הציבורית.
,כן, לאבא שלך נחמיה היתה אשה וילד. והיתה לו משפחה בורגנית,  בעלת אורינטאציה ציונית., והוא חי שם ב "ראדום", .בתחושה שזה לא הבית האמיתי שלו. ושהכל כאן מאד זמני, ומאד לא ברור,  ומסוכן.
 עד אותו יום אביב, בחודש אפריל  1933.  בו סיפר לה על החלום הציוני שלו, שלא נותן לו מנוח. ועל האופקים החדשים, שמחכים להם בפלסטינה היפה. הוא תאר לה את הים התיכון ואת השמיים הכחולים תמיד בארץ הקודש, והוציא את אלבום ציורי התנ"ך הישן  שסבא צבי קנה לו לבר המצוה.
ובעיניים קורנות ,הצביע, על מפת ירושלים , ואמר לה:" מטילדה, שם, בארץ ישראל  יש לנו עתיד. ונוכל להיות יהודים מאושרים"..,
 אני יודע עד כמה את תאהבי את הכל. זו לא תהיה אפיזודה חולפת, צריך להחליט ולצאת לדרך, גם ללא ברכת המשפחה".
אבל מטילדה שלו פחדה לעזוב את הבית, את ההורים ואת פולין הירוקה.
היא לא התלהבה מכל הסיפורים שלו, ואמרה לו:"מקווה שזו לא תהיה הפרידה האחרונה.
אתה תסתדר שם.. ואנחנו נגיע יותר מאוחר".
 היא  היתה בטוחה שהוא נאיבי, נועז, וגם הוזה., היא לא האמינה לו. ולא הבינה עד כמה זה בער ברמ"ח אבריו, עד כמה זה היה בשל בכל שס"ה גידיו.
 היא לא רצתה לקחה בחשבון את הסיבות, ולא את התוצאות. והילד, והילד... כן הילדים הם קורבנות ההורים והזמן, וגם של ריבונו של עולם..
 מה את אומרת?, .
 נחמיה גדל בבית ציוני. ואבא שלו,, שהיה אחד מעמודי התווך של הקהילה, נשלח לקונגרס הציוני בבאזל. הוא ידע לכתוב וגם לנאום בחסד.. ולי הוא סיפר  בגאווה, על הנשיקה המפורסמת שאביו, המורה המצטיין: צבי חבט. קיבל מאת תאודור  הרצל על המצח.לאחר נאומו חוצב הלהבות, באותו קונגרס.
 חודש אחרי, הוא קיבל שבץ ומת בבית הספר היהודי בו לימד, מול תלמידיו האהובים. והוא בן ארבעים וחמש בלבד.
 "אבא השקה והאכיל אותנו בבית באותה מנה של ציונות ,ורק אני מצאתי את הדרך לכאן. אחי לעגו לי, קראו לי "משוגע". והחליטו להשאר באמא פולין, האהובה" .אמר נחמיה.,
לפני מותו הפתאומי, הספיק צבי ז"ל, לרכוש קרקעות בפלסטינה א"י.ולשלוח תרומות ליתומי ירושלים..שולחן השבת בביתו היה פתוח לתלמידי חכמים ולעוברי אורח.
"גמילות חסדים, לא רק לשם שמיים" אמר סבא צבי חבט לעשירי  "ראדום". 

בקיץ 1933 נחמיה הגיע לארץ והוא בן 30. יפה כמו שחקן קולנוע, כובש במבט ראשון. וכולו נונשלאנטיות  מלידה..
  מיד התגייס לצבא הבריטי, וקיבל טנדר ומקרנת סרטים. וככה הוא עם עוד שני חברה, נדדו ממחנה למחנה והקרינו  סרטים לחיילים הבריטים,שחיכו להם כמו ל"משיח".
 הוא אהב לראות את החיוכים ואת הדמעות בעיני החיילים שצפו בקלאסיקות הידועות., "הבאנו להם קורטוב של טעם וריח מן העולם,"נחמיה היה אומר," והם הודו לנו בכל פעם מחדש ". 
.
בתל אביב היה לו חדר, ברחוב מנדלה 22. והוא אהב את הים ואת בתי הקפה. הוא ידע להתלבש. והיתה לו קליקה קטנה, של פולנים ובריטים, שנהגו לבלות ביחד. והיה לו טוב.
אשתו מטילדה המשיכה לשלוח לו מכתבים מבושמים,  חתומים בנשיקה, עם צילומים של הילד, ושל המשפחה שלו.  וכתבה לו :"פה הכל בסדר. כולנו דואגים לך נחמיה יקר, ומתפללים כל יום לשלומך, אני ויוסף, מתגעגעים מאד. תזהר שם אהובי" .
ללבנט,לפלסטינה היא עדיין לא היתה מוכנה להגיע. וזאת למרות שחלפו כבר שש שנים מאז שעזב. היא  היתה בטוחה, שהוא יהיה שלה לנצח.
 הוא כתב לה בינואר 1939 "את תאהבי את תל אביב, את הים, את השמש.  יוסף שלנו כבר בן שש, ואני מתגעגע...
 הילדים פה, כל כך יפים ושזופים. יש כאן הכל. ועוד יותר,  והזמן רץ. בקרוב מאד הנאצים ישתלטו על אירופה. בואי עם הילד".
והיא כתבה לו: "נחמיה, אני אוהבת ומתגעגעת, אבל, יש עוד כמה דברים לסדר עם ההורים והעבודה, בקרוב נפגש"
.
ביוני 1939 היא כתבה: "נחמיה בוא לקחת אותנו, אנחנו מוכנים ומחכים לך, בוא".
וכשאבא שלך היה בטוח, שהיא כבר מוכנה עם הילד. הוא לקח חופשה מהצבא הבריטי.
נכנס ללחנות הבגדים האהובה עליו
 O B G’
 שהיתה ברחוב אלנבי, וקנה שם את המעיל הכי יפה בחנות. הוא רצה להרשים את מטילדה שלו. הוא רצה להראות לה.
הוא רצה להראות לה, כמה הוא מצליח ב"מדבר".וכמה הוא מסודר כאן בפלסטינה א"י.
ביולי 1939, הוא עלה על איזו אניית משא, והפליג עד טרייסט.  משם הוא המשיך דרך סלובניה, אוסטריה, וצ'כיה . הכל ברכבות. עד שהגיע לעיירת הגבול הפולנית צ'שין.
 ושם כשהיה כבר בטוח, שיש לו אותם. הוא ראה על הגדר של הצ'ק פוסט שלט בפולנית..
על השלט הלבן היה כתוב באותיות שחורות וגדולות:  "אין כניסה לפולין".
זה היה כחודש וחצי לפני כיבוש פולין ע"י הנאצים, ותחילתה של מלחמת העולם השנייה.והנוראה.
..ירד שם גשם. והוא עמד ליד הגדר עם המעיל החדש, והבארט הכחול שלו, ובכה.
כן הוא ידע שלא יוכל להוציא אותם.. והבין ששניהם עשו טעות, והאשים את עצמו שלא הגיע מוקדם יותר.
 את המעיל היפה שלו, הוא הוריד בכעס, וזרק לבוץ שליד המסילה.
ואז הסתובב והלך חזרה לכיוון רציף הרכבת.
 אשה אחת שראתה את כל הסצינה הזאת, הרימה את המעיל, רצה אחריו, ושכנעה אותו לקחת את "המעיל היקר כל כך"  היא אמרה.
הוא אמר לה שהוא לא צריך אותו יותר. הוא רצה לצעוק בכל הכח " המעיל היה בשבילה, רק בשבילה".... לבסוף הוא הסכים להכניסו למזוודה.
נחמיה חזר לפלסטינה שבור. הוא לקח את המסע הזה קשה מאד. המסע הפך להיות למשא כבד על כתפיו של אבא. ואת הסכרת שלו הוא קיבל באותה שנה .
אחרי שש שנים עברתי לגור אתו.ויום אחד מצאתי למטה בארון ,את המעיל הזה, מקומט ומלוכלך בתוך שק שהביא מהצבא. אחרי הפצרות ובקשות חוזרות. הוא סיפר לי את הסיפור, ואמר לי:"אין לי בשביל מי ללבוש את המעיל".
אני מסרתי את המעיל לניקוי  במכבסת "קשת". והוא חזר כמו חדש. וככה הוא תולה עד היום מכוסה בפלסטיק, ואבא מסתכל עליו, אך לא נוגע בו.
"עכשיו גם את יודעת מדוע המעיל תולה בארון. ואני, הבטחתי לו שלא אספר לך.".
"זה מעיל שעבר כברת דרך, זה מעיל הטומן בכיסיו, את ההסטוריה של אבא ושל עוד מיליוני  חפים מפשע, זה המעיל המייצג יופי ותקווה ואהבה ללא גבול. למה זה קרה לו?".
ו
.סיפור"המעיל", היה סוד. ואני שמרתי עליו, ולא שאלתי את נחמיה שאלות.
 אבל כשהוא חיבק אותי, הרגשתי, עמוק עמוק בלב,  שהוא לא רק האבא שלי. ושאני בעצם תוצר "שואה". ועוד הוכחה להמשך הגניום היהודי.
יום אחד כשהייתי חיילת בפיקוד דרום, קיבלתי חופשה קצרה, והגעתי הביתה לרמת גן.
זה היה לפנות ערב, פתחתי את הדלת ואמרתי שלום, ואף אחד לא ענה. היה כזה שקט. נכנסתי לחדר שלכם, ושם מול הארון הפתוח כשגבו אלי, עמד אבא כשידו החזיקה את שרוול המעיל שלו, והוא שאל בשקט:"למה זה קרה לי?".למה זה קרה לי?", למה זה קרה לי?".
זה היה רגע נורא שקפא בתוך עיני,זה היה רגע שקפא בתוך אזניי. רציתי לברוח... אבל, ניגשתי אליו מאחור, חיבקתי אותו, חזק, ואמרתי:"אבא אני בבית. בוא נשתה כוס קפה".
והוא אמר:" את היית פה, וראית, ושמעת..".
שנינו שתקנו, והעיניים הכחולות שלו נצצו כמו שתי טיפות של טל.
"בואי לחצר נקטוף כמה גואיבות לפני שיפלו מהעץ" הוא אמר
ומה עם האבוקדו ? שאלתי, הוא הביט וחייך אלי "הם יחכו בסבלנות".הוא אמר לי:
לאחר שפרש מ"המפעל הסודי-תע"ש"  שהיה בין מקימיו. אמר לי " עכשיו יהיה זמן לשמוע את כל הנוקטורנים, המזורקות והבלדות של "שופן" וללכת  לסרטים, ולשכוח.
"המעיל תלה בארון  הבגדים, גם לאחר שנחמיה שלנו הלך לעולמו, ואני הרגשתי שהמעיל חייב להשאר בבית".אמרה אמא "אני מבינה" עניתי.
 "אולי יש סיכוי שמישהו ילבש אותו פעם, ויהנה מהיופי הזה?". שאלתי את.אמא.והיא פתחה את הארון וטמנה את ראשה פנימה, לתוך בטנו הרכה של המעיל ואמרה:"איזה מעיל הוא השאיר, איזה מעיל הוא קנה לה".
חלפו שנים ובכל ביקור הייתי בודקת את מצב המעיל שבארון. והנה בביקורי האחרון,
שוד ושבר, שומו שמיים המעיל אינו תולה בארון. "אמא איפה המעיל.?. מה קרה למעיל של אבא?".    .
 את זוכרת את לינה העוזרת שבאה לנקות פעם בשבוע.
 אתמול היא היתה וסיפרה לי שבעלה בוריס מנגן בכינור, בתזמורת של: "ראשון  לציון".
 ויהיה להם קונצרט חגיגי  לכבוד יום העצמאות בבית הנשיא, בירושלים
את מבינה, היא אמרה לי,שאין לו מעיל כמו שצריך.
 הבטתי בה.., ואמרתי לעצמי "אסתר"  זה הזמן.  הלכתי לארון, הוצאתי את המעיל ואמרתי לה: "קחי את המעיל, הוא חדש, והוא כמו שצריך"..
נפרדתי ממנו, וידעתי שסוף סוף מישהו ילבש אותו, והוא יביא תועלת"
"עשית בחכמה אמא. נחמיה היה רוצה שהמעיל יגיע לאדם הנכון". אמרתי
והיא בכתה ואמרה: "נכון בת.  הוא אהב לשמוע מוסיקה ולעשות חסדים"
ועל העתיד? שאלתי,  על העתיד, הוא היה מציץ מעל גבי העיתון שלו, ואומר" טוב כנראה שהמדינה היקרה שלנו תהיה אפיזודה חולפת, כמה חבל, ריבונו של עולם".
.                
 

.
   

.
  ו