|
כשהודיעו על פינוי הילדים וכל שאר הבלתי לוחמים, קיבל כל אחד מהנשארים הודעה לאיזה קטע ועמדה הוא שייך. מיד אסף כל מפקד את אנשיו וחילק את התפקידים.
השתייכתי לקטע מס' 3, בצד הדרומי מזרחי של המשק (אשדות יעקוב). לאורך גדר הקיבוץ נחפרה תעלה שרק איש אחד היה יכול לעבור בה. התחילו להכין בתוך התעלה עמדות ובהן כוכים, שכל אחד יוכל לשבת ולנוח ברגעי הפוגה בלילה. בעמדה היה טלפון שקשר אותנו עם המפקדה ועם המרכזייה.
ביום הפינוי הופצץ חדר האכילה. עברנו לאכול בחדר האכילה של הילדים שפונו. לצורכי אכילה היו ריצות למטבח וחדר האוכל בין הפגזה להפגזה. ואם תפש אותנו אווירון בדרך היינו משתטחים...
חלקת האפונים היתה קרובה למשק, מאחורי הגדר. הטרקטוריסט שעבד בה השתייך לקטע שלנו. היינו מנצלים כל הפסקה ביריות ללקט אפונים עבורנו. ואם ירו – הסתתרנו מתחת לקומביין. גם לכרם הגענו. בצרנו וארזנו אחר כך ברפת.
מים היו רק ברפת. לבחורים אין בעיה. רוצים להתרחץ – מתיזים בצינור. אולם, אנו הבחורות, הרפת הרי פרוצה. היציע חבר – מרים, מה הבעיה, בואי נחזיק שמיכה.
התגנבתי באחד הערבים להחליף בגדים. התפשטתי והנה אווירון. ועלי הן להיות בעמדה בתפקידי. תפסתי בגדי בידי ורצתי עירומה. הגעתי לפתחו של מקלט. ישבתי והתחלתי להתלבש ושוב – אווירון. רצתי בבגדים התחתונים בלבד. רצתי דרך הרפתות שלא יראוני בקלקלתי. איכשהו גמרתי להתלבש והגעתי לעמדה.
משנפלו שער הגולן ומסדה, החמיר מצבנו. שח לי חבר: מי יודע מה מצפה לנו? ודאי יש לנו כאן בין הלוחמים מספר זוגות – אבות ואמהות לילדים שאינם בבית. היש עוד בעולם צבא כזה ששניהם לוחמים?
סיפור זה נשלח על ידי הרושם והמתעד מיכה תמיר בן קיבוץ אשדות יעקוב. הסיפור נרשם מפי מרים גבעול אחת הלוחמות ושובץ באתר בכג' שבט, תשס"ח. 30.1.08.
|