טומבק החמור וקפריסין הפרד: כתב מיכה תמיר

 טומבק היה חמור קפריסאי ענק, בגודל של סוס בינוני, שעל פי גודלו אפשר להבין כיצד הצליח החמור להרביע את הסוסה כדי שיבוא מין הפרד לעולם. במרבית ימי השנה, היה טומבק חמור שקט. היה נרתם באדישות חמורית לעגלת פינוי הזבל מהרפת, מושך בנונשלנטיות את העגלה אל הרפת. ממתין בסבלנות שהרפתנים יעמסו בקלשונים את פרש הפרות שאנחנו מגדירים אותו כזבל, שעורבב בקש לספיגה מהתעלה שמאחורי עמדות הפרות ברפת. היה מציית להוראות להתקדם עוד צעדים ספורים, לעמדת ההעמסה הבאה. היה סובל באדישות את הרמשים השונים האופיינים לסביבת הרפת. רק מרעיד את עורו למנוע התקהלויות, מניף את זנבו על ירכו ומטלטל את אוזניו וראשו כמשיב בשלילה, כדי להימנע מזמזומים יתרים במערכת השמע.

רק לפעמים היית מרגיש באישיותו. כאשר היית בא לרתום אותו, היה משים עצמו לא רואה, דוחק את עצמו נגדך כאילו במקרה ומקשה עליך את מלאכת הרתימה. אך משנרתם, היה חמורי עד כדי זומביות.אבל היו מספר ימים בשנה, בהם ידעו כולם כי טומבק מסוכן. קשה היה לדעת כיצד נקבע הדבר, האם על ידי מחזור השמש, אורך היום, אורך הלילה, גאות ושפל, ממש לא ניתן היה לפענח את גורמי התופעה. באותם מספר ימים, היה החמור מתמלא בטוסטסטרון. סימן ראשון היה בנעירה, שאילו הייתי אתון ודאי הייתה מסקרנת אותי. סימן שני היה בנר לרגליו, שעבר על מידותיו ושיבש את הליכותיו. סימן שלישי – לא נתן להתקרב אליו. היה מעיף זוגיות וחושף שיניים ואוי לו למי שניסה אליו דבר. במצב הזה אסור היה לשחררו. את מזונו ומימיו היו מביאים לאבוסו.

לפעמים היה מצליח להשתחרר. היה דוהר בחצר בדהירה אדירה. ראשו מוטה מעט הצידה, אוזניו זקופות והגה הכוון תחת בטנו מורה לו את הדרך אל הסוסה הקרובה. זו, שלא ממש התאוותה אל הזד השטוף, הייתה מגיבה בזוגיות אחוריות ונכנסת לאקסטזת מנוסה פראית. אגב, לפעמים היה מאתר סוסה, כאשר עליה רוכב. מצב עדין ביותר לשניהם. לכידתו הייתה הופכת למבצע ליודעי דבר מקצועיים – גברי הקיבוץ – אנשים יודעי ח"ן חמורית ועתירי כוח שנהנו מהמבצע ומהחשיבות הזמנית. כעבור יומיים שלושה היה נרגע וחוזר להיות חמור טומבק של כל ימות השנה, שכל ענינו להוביל זבל ולגרש רמשים.

קפריסין הפרד האמריקאי, היה פרד גבוה ורזה, שכוחו נגזר מגודלו, עיקשותו נגזרה מפרדותו, ושכלו נגזר מאביו החמור. תמיד הייתה בעייה לרתמו. היה מתחכם כאילו אינו יודע להיכנס בין קורות ייצול המגוב. פוסע ביוזמתו אל שוקת המים ומשאיר את אפו טבול גם לאחר שסיים לשתות – הכול כדי לגנוב זמן של אפס מעשה. מעשיו במשך היום, נגזרו ממוצע הרצונות שבינו לבין העגלון. אם למשל העגלון רצה שקפריסין יפנה שמאלה והפרד החליט להמשיך ישר קדימה, היה העגלון מושך במשכה השמאלית, עד כי משך את ראשו של קפריסין לזווית בלתי אפשרית של 180 מעלות, כך שהפרד בעצם התבונן אחורה במבט מבודח, נועץ מבטו בעגלון המוטרף, צווארו מקושת והא ממשיך ויודע את כוונו הוא בניגוד לדעת העגלון.

היה עגלון אחד שהתמחה בגיבוב (יצירת גלים או ערימות של ירק או קש קצורים). בקיץ שלנו אסור לגעת בברזל באמצע היום. ואם כבר החלטת לגעת עדיף שתסוך עצמך קודם לכן בשמן טיגון. המגוב הוא כלי ברזלי. בכל תנועה לא זהירה נכווית. הפעלת המגוב נעשית באמצעות בטישת דוושת ברזל, המפעילה מנגנון מכני המרים את שיני המגוב.

באותו יום היה חם מהרגיל. מתוך עייפות שנבעה מהחום וממלחמת ההתשה שהתנהלה בין העגלון לפרד, החטיאה רגלו של העגלון את הדוושה. הרגל החליקה בכוח ומשכה אחריה את שאר גופו אל האדמה החמה, שהייתה טובה לו אלמלא שיני המגוב, שקרבו אליו במהירות. מתוך תושייה יוצאת מן הכלל צעק "הוייסה"!!! (עצור בעגלונית) שהייתה הפקודה היחידה שקפריסין הפרד ציית לה מיידית ובשמחה.

כך ניצל העגלון אשר כפסע פרד היה בינו לבין הפיכה לערימה. לאחר שנחלץ, היפנה את הפרד הביתה, שמח להיפרד ממנו בטקס חגיגי באורווה והלך היישר אל המקלחת הציבורית.. מיכה תמיר

הסיפור נשלח אלינו על ידי הרושם מיכה תמיר. הסיפור שובץ באתר ב - יט' שבט, תשס"ח. 26.1.08.