|
הנשיקה
קשה היה לנבא כי הנשיקה תהיה פגישתנו האחרונה.
זלדה היתה ישישה פעלתנית. עבדה כל עוד עמד לה כוחה.
היינו נפגשים מדי יום ששי בארוחת הערב בחדר האוכל.
כדרכה, היתה מקדימה וכובשת את השולחן אליו היתה מסבה עם משפחתה בערב שבת, עורכת אותו בהילוך מסוחרר וממתינה בסבלנות למשפחתה שתגיע.
משסיימה לאכול, היתה נוטלת את כליה על מגש האוכל ונעה איתו לעבר חלון מכונת שטיפת הכלים. לא ניתן היה לברר במדויק מי מוביל את מי. המגש היה שלוח לפניה, מושך אחריו את גופה השברירי באמצעות ידיה המושטות. כך היתה הולכת בעקלתונים, נתקלת בשולחן סועדים זה או אחר, מחליפה דברים עם יושביו, תוך שהיא מנצלת את השהות למנוחה קצרה וממשיכה בלא שתשעה להצעות עזרה או "השאירי את המגש, אנחנו כבר נפנה."
אף כי דומה היה כי למגש שליטה מלאה בבחירת דרכה, באורח פלא היתה מתגלגלת לאותם שולחנות בכל יום ששי וביניהם גם שולחננו.
"או, שלום למשפחת.... בכל פעם שאני רואה אתכם אני נזכרת בר', אמא, סבתא שלכם, שהיתה מורה של הבן שלי והתייחסה אלינו מאוד יפה ועזרה בתקופה שהאיש שלי היה בבריגדה היהודית. לא אשכח לה גם את האחריות שנטלה על עצמה במלחמת השחרור, כאשר פינו אותנו לחיפה.
מה שלום כולם? איפה זה ואיפה ההוא?..."
וחוזר חלילה מדי ערב שבת.
עד שערב שבת אחד, כבר עייפה מאוד. הצענו לה כסא. ישבה ודיברה בעודנו סועדים וחזרה על אותם דברים של השבת הקודמת וזו שלפניה וחוזר חלילה, עד שלפתע שתקה. הפניתי מבטי אליה וראיתיה מתבוננת בי בחיוך של אהבה.
"תגיד." ביקשה בהתחטאות, "מותר לי לתת לך נשיקה?"
"בודאי," השבתי לאחר רגע של תדהמה והיסוס ( בכל זאת, פרהסיה של חדר אוכל בליל שבת היא פרהסיה גדולה.)
קמנו נוכח פני האומה, התחבקנו והתנשקנו ועינינו דומעות.
יותר לא ראיתיה. זמן לא רב לאחר אותו ליל שבת, יצאה לה לשוטט בין שולחנות של מעלה.
גם חדר האוכל נסגר ונמכר.
ואותה נשיקה – חתימת פרידה היתה. מזלדה, מזיכרונותיה, מחדר האוכל ומתקופת חיים שלמה.
סיפור זה נשלח על ידי הרושם המסור מיכה תמיר ושובץ באתר ב - 2.11.08
הערה: כל הזכויות שמורות.
|